Just לובלו
New member
כמיהה
לאחוז בלב החי בשעה שרעידותיו משתוללות בין ידייך, איבדו כל קשר למציאות העגומה שיצרנו בינינו. כמה פעמים דיברנו ולא הבנו על מה? כמה פעמים השתיקה הביעה רצון? רעב? "תן לי למצוץ", בטון של תינוקת רעבה לקיום, לתחושה של להיות חלק ממך. ואז תתן לי חיבוק עוטף ואני אדמיין כ"כ הרבה בשעה שאתה רק מלטף ראשי. רגוע ושקט. להיות כמהה אלייך, לחוש עצב בשעה שאתה מזיין אותי - על כמה שזה זמני ולא אמיתי? לשכוח מהכל ולהצליח להתרומם באורגזמות מרעידות שפתיים. חושקות להטים. אתפתל תחתייך ואתה תמלא אותי כמו שרק אתה יודע. בשגעון אנחנו נתמסר ונהיה לאחד. זה מאד יכאב. התחושה של להיות נחדרת אל מולך, איתך, משתווה לשבירת חומות עשויים ברזל. וכך אני נמסה - מותכת, לוהטת, באיבוד שליטה אני מנסה להפוך יוצרות ולזיין אותך חזק. רוצה להכאיב לך, להתכווץ מעלייך ושזה ילחץ לך בלב, יכאב לך בגוף. כי אתה יודע מה? לא בחרתי להישאר פה סתם. אם היה ממש קשה, כבר הייתי עוזבת, וכמה ששנינו יודעים שהפרידות שלנו היו זמניות ביותר. הגעגוע שלך אליי, שלי כלפייך, חזקים היו משנינו גם יחד. החיבור הזה, המזוכיזם הזה מצד אחד והטירוף מן הצד השני - למה אנחנו לא זורקים הכל לעזאזל ומתנתקים? מתי נתנקה אחד מן השניה? כמה חיבוקים עוד יהיו? כמה נשיקות סוערות? דיבורים מחוייכים? הודעות מצחיקות? זיונים מדהימים? כמה פעמים אני עוד אשמע את קולך מהדהד בראשי ואחייך כמו משוגעת? מתי זה ייגמר ולמה אני רוצה ללכת ובכל זאת - לא מוכנה לוותר? ואתה? האם גם אתה חושב עליי כך? מתגעגע? עוד מעט שנתיים. כמה מצחיק הגורל, לא חיבבתי אותך בהתחלה. נמשכתי לאיש שמדבר מאד יפה בטלפון, אבל הריגוש נבנה מפגישה לפגישה, גרם לי להלך על שברי עננים. מצד אחד מרחפת, מצד שני - כואבת. טל השמיים ומטר של מילים ומחשבות. זה לא מרפה. עד מתי???
לאחוז בלב החי בשעה שרעידותיו משתוללות בין ידייך, איבדו כל קשר למציאות העגומה שיצרנו בינינו. כמה פעמים דיברנו ולא הבנו על מה? כמה פעמים השתיקה הביעה רצון? רעב? "תן לי למצוץ", בטון של תינוקת רעבה לקיום, לתחושה של להיות חלק ממך. ואז תתן לי חיבוק עוטף ואני אדמיין כ"כ הרבה בשעה שאתה רק מלטף ראשי. רגוע ושקט. להיות כמהה אלייך, לחוש עצב בשעה שאתה מזיין אותי - על כמה שזה זמני ולא אמיתי? לשכוח מהכל ולהצליח להתרומם באורגזמות מרעידות שפתיים. חושקות להטים. אתפתל תחתייך ואתה תמלא אותי כמו שרק אתה יודע. בשגעון אנחנו נתמסר ונהיה לאחד. זה מאד יכאב. התחושה של להיות נחדרת אל מולך, איתך, משתווה לשבירת חומות עשויים ברזל. וכך אני נמסה - מותכת, לוהטת, באיבוד שליטה אני מנסה להפוך יוצרות ולזיין אותך חזק. רוצה להכאיב לך, להתכווץ מעלייך ושזה ילחץ לך בלב, יכאב לך בגוף. כי אתה יודע מה? לא בחרתי להישאר פה סתם. אם היה ממש קשה, כבר הייתי עוזבת, וכמה ששנינו יודעים שהפרידות שלנו היו זמניות ביותר. הגעגוע שלך אליי, שלי כלפייך, חזקים היו משנינו גם יחד. החיבור הזה, המזוכיזם הזה מצד אחד והטירוף מן הצד השני - למה אנחנו לא זורקים הכל לעזאזל ומתנתקים? מתי נתנקה אחד מן השניה? כמה חיבוקים עוד יהיו? כמה נשיקות סוערות? דיבורים מחוייכים? הודעות מצחיקות? זיונים מדהימים? כמה פעמים אני עוד אשמע את קולך מהדהד בראשי ואחייך כמו משוגעת? מתי זה ייגמר ולמה אני רוצה ללכת ובכל זאת - לא מוכנה לוותר? ואתה? האם גם אתה חושב עליי כך? מתגעגע? עוד מעט שנתיים. כמה מצחיק הגורל, לא חיבבתי אותך בהתחלה. נמשכתי לאיש שמדבר מאד יפה בטלפון, אבל הריגוש נבנה מפגישה לפגישה, גרם לי להלך על שברי עננים. מצד אחד מרחפת, מצד שני - כואבת. טל השמיים ומטר של מילים ומחשבות. זה לא מרפה. עד מתי???