כמו בצל

יעל Y

New member
כמו בצל

להוריד את הקליפות כמו בצל, קליפה אחר קליפה, העיניים דומעות, צורבות, רצון לנגב, להרפות, להתרחק. להסתכל על כל החלקים הנושרים האלה ולהישאר בלי כלום. להשיל כמו להתפשט, למה זה קשה לנו? מתפשטים בחושך? מתבוננים בעירום? מקבלים את גופנו? נצמדים לכיסויים? ילדים קטנים לא זקוקים לבגדים. אין להם אגו, אין להם צורך להסתיר, אין להם צורך להתחפש, יש בהם מקור טהור של קיום, של חופש, של אי התניה, של יכולת לאהוב את עצמי וגופי כמהות אחת מבורכת. אין שיפוט, אין ביקורת, אין מותר, אסור, יש רק להיות כמו שאני הכי קל ופשוט שאפשר. אוספים עומסים מיותרים, נאחזים בשכבות האלה ומאמינים להן. להיות רעננים זה לאפשר לנשימה לנקות את הפנימיות הזו שספגה לתוכה כל כך הרבה אבק. לאפשר לנשימה להיות שואב האבק הפנימי שלנו. למלא את השק ולרוקן מבלי להסתכל מה יש בתוכו. להתבונן מקרוב במה שנשאר כמו בגילויים של חפירה ארכיאולוגית, להרים את החרס בעדינות, להתבונן עליו מבלי לדעת לאן הוא שייך, מה טיבו? רק בהתבוננות וזהירות. החרסים האלה יוכלו להתחבר למקורם. בסבלנות, בעדינות לזהות אם החלק שייך או לא ולהיכן. אנחנו היוצרים, המפסלים, הבוחרים בקצב שלנו להיות למי שנועדנו.
 

יעל Y

New member
תודה

אני חושבת שיש בכתיבה נסיון לגלות דברים שמעבר, למרות התחושה שמילים פעמים מכסות. היה לי מעניין אם את, אחרים ימשיכו את הקטע, דרך אסוציאציות משלהם, למקומות נוספים.
 

מורן א

New member
הקליפות שמרכיבות אותנו

שאלת מדוע זה קשה לנו, להתפשט? וענית, כי איננו ילדים, אנשים בוגרים החושבים, מונעים ע"י האגו והפנימיות שמסרבת להתפשט ולפעמים מעדיפה להתחפש. אהבתי את הדימויים המעניקים מימד שונה לקטע הלכאורה פשוט אך טעון. ברוכה הבאה
, מקווה לקרוא עוד מיצירותייך. מורן
 

האחת LIO

New member
..השארת אותי כמעט חסרת מילים ..

..איזו כתיבה ..חריפות מחשבה ..משאלה מגובה הלב.. - נשאר רק לקחת את המילים האלה - וליישם .. פשוט לקוות שיום אחד-הן יהפכו למציאות שמביטה מהמראה....
 
למעלה