Yael Floyd
New member
כמו בסרט
ואתמול, בדרך הביתה חושך, מוזיקה נזכרת למה התאהבתי במוזיקה של אביב גפן מהתחלה.. וסתם חושבת על אנשים שבחיים שלי או שהייתי רוצה שיהיו ואיך שהייתי רוצה להתחיל את החיים האלה מחדש או לפחות את השנה הזאת או לפחות רק את החודשים האחרונים הייתי משקיעה קצת יותר בלימודים ובטח היה לי הרבה יותר קל עכשיו ואז חשבתי על גשם ותפסתי שעכשיו רק קיץ ולא יורד גשם וספרתי את החודשים בראש ויצא לי משהו כמו 7-8 חודשים וזה עשה לי קצת עצוב כי קיץ אך פעם לא עושה טוב וחשבתי לעצמי שהלוואי שיירד גשם אפילו לרגע, רק להרגיש אותו וכמו באיזה סרט מטורף כמו החיים שלי כמה שניות אח"כ התחיל לרדת גשם ואני פוקחת עיניים גדולות כמו ילד קטן שלוקחים אותו בפעם הראשונה ללונה פארק וחייכתי לעצמי לרגע וכעסתי על עצמי שאני חושבת שאני רוצה להיות בגשם ולא שסתם ידפוק לי על הגג של המכונית וכמו באיזה סרט, אמרתי לגשם (בלב, שאף אחד לא יישמע) "סליחה, שום דבר אף פעם לא מספיק לי.. רק כמה טיפות על הראש.. לרגע אמיתי אחרון, לפני החודשים האלה... שיהיו אפילו קצת יותר עצובים.. ותודה על הטיפות האלה של עכשיו. תודה." אמרתי בלב תודה לגשם. כנראה באמת משהו דפוק אצלי בראש. אח"כ הצלחתי לשכנע את אבא שאני הולכת להופעה של ברי סחרוף ונרדמתי. והיום בבוקר קמתי, שתיתי תה מול הטלוויזיה ובתחזית אמרו שיהיה יום קר 16-21 מעלות ואני הייתי קצת פחות עצובה. אולי קצת יותר שמחה. אף-פעם אי אפשר לדעת. המורה שלי ללשון אמרה לי "חשיבה חיובית זאת הדרך. תגידי שתצליחי במבחן ותצליחי." "יופי, אני לא אכשל במבחן, מרוצה?" "לא, תגידי- אני אצליח במבחן" "אני אצליח במבחן" "יופי, זאת יעל שאני מכירה" פפפ... אז את פשוט לא מכירה. זאת באמת סצינה מוזרה.. פתאום החל טפטוף, ואז טיפות גדולות וחזקות ואני פתאום התמלאתי בגלים של אהבה אפילו לא יודעת למי או למה אבל יש לי הרגשה מוזרה שזה לא צירוף מקרים ואני אף-פעם לא האמנתי בדברים האלו, אבל יש לי מלאך שומר. אולי אפילו שניים. וכל פעם כשהם נכנסים לחיים שלי מחדש, איכשהו אני מצליחה להתחבר לעצמי לרגע ולהציא מעצמי קצת רגש. ואני אוהבת אותם, הכי בעולם, ומעריכה אותם מאוד. והם שומרים עליי, לא שאני לא אעשה שטויות, הם שומרים עליי כדי שאני אדע להתמודד איתם. ואני אוהבת אותם. והם יודעים את זה. וטוב לי לפעמים כשרע.
ואתמול, בדרך הביתה חושך, מוזיקה נזכרת למה התאהבתי במוזיקה של אביב גפן מהתחלה.. וסתם חושבת על אנשים שבחיים שלי או שהייתי רוצה שיהיו ואיך שהייתי רוצה להתחיל את החיים האלה מחדש או לפחות את השנה הזאת או לפחות רק את החודשים האחרונים הייתי משקיעה קצת יותר בלימודים ובטח היה לי הרבה יותר קל עכשיו ואז חשבתי על גשם ותפסתי שעכשיו רק קיץ ולא יורד גשם וספרתי את החודשים בראש ויצא לי משהו כמו 7-8 חודשים וזה עשה לי קצת עצוב כי קיץ אך פעם לא עושה טוב וחשבתי לעצמי שהלוואי שיירד גשם אפילו לרגע, רק להרגיש אותו וכמו באיזה סרט מטורף כמו החיים שלי כמה שניות אח"כ התחיל לרדת גשם ואני פוקחת עיניים גדולות כמו ילד קטן שלוקחים אותו בפעם הראשונה ללונה פארק וחייכתי לעצמי לרגע וכעסתי על עצמי שאני חושבת שאני רוצה להיות בגשם ולא שסתם ידפוק לי על הגג של המכונית וכמו באיזה סרט, אמרתי לגשם (בלב, שאף אחד לא יישמע) "סליחה, שום דבר אף פעם לא מספיק לי.. רק כמה טיפות על הראש.. לרגע אמיתי אחרון, לפני החודשים האלה... שיהיו אפילו קצת יותר עצובים.. ותודה על הטיפות האלה של עכשיו. תודה." אמרתי בלב תודה לגשם. כנראה באמת משהו דפוק אצלי בראש. אח"כ הצלחתי לשכנע את אבא שאני הולכת להופעה של ברי סחרוף ונרדמתי. והיום בבוקר קמתי, שתיתי תה מול הטלוויזיה ובתחזית אמרו שיהיה יום קר 16-21 מעלות ואני הייתי קצת פחות עצובה. אולי קצת יותר שמחה. אף-פעם אי אפשר לדעת. המורה שלי ללשון אמרה לי "חשיבה חיובית זאת הדרך. תגידי שתצליחי במבחן ותצליחי." "יופי, אני לא אכשל במבחן, מרוצה?" "לא, תגידי- אני אצליח במבחן" "אני אצליח במבחן" "יופי, זאת יעל שאני מכירה" פפפ... אז את פשוט לא מכירה. זאת באמת סצינה מוזרה.. פתאום החל טפטוף, ואז טיפות גדולות וחזקות ואני פתאום התמלאתי בגלים של אהבה אפילו לא יודעת למי או למה אבל יש לי הרגשה מוזרה שזה לא צירוף מקרים ואני אף-פעם לא האמנתי בדברים האלו, אבל יש לי מלאך שומר. אולי אפילו שניים. וכל פעם כשהם נכנסים לחיים שלי מחדש, איכשהו אני מצליחה להתחבר לעצמי לרגע ולהציא מעצמי קצת רגש. ואני אוהבת אותם, הכי בעולם, ומעריכה אותם מאוד. והם שומרים עליי, לא שאני לא אעשה שטויות, הם שומרים עליי כדי שאני אדע להתמודד איתם. ואני אוהבת אותם. והם יודעים את זה. וטוב לי לפעמים כשרע.