את גבול העליבות עברו כאן מזמן.
באמת יצא לי לקרוא ראיון עם בל שבו המראיין משבח אותו על הרעיון המבריק שבאמצעותו פתר את בעיית ההיעלמות של רידג' והעזיבה של רון מוס.
ממש ככה, בלי שום ציניות.
"רק בל מסוגל לחשוב על סיפור כזה", כתב משהו בסגנון.
אני לא חושב שאי פעם תיארתי לעצמי שארגיש עלבון כצופה מצד תסריטאי של סדרה.
אני ממשיך לצפות היום בסדרה רק מתוך הרגל, זכרונות טובים מהעבר ומחשבה שאולי בעתיד משהו ישתפר. אבל עכשיו יש לי בעיה קשה של אגו, אני מרגיש שמזלזלים בי. וכמו בחיים, שאי אפשר לעמוד בשקט במקום שבו דורכים עליך, כך גם פה, לא יכול שלא לחשוב על כך שאולי אני זה שצריך להרים את הרגליים.