כמה שאלות קטנות

[נעמי161]

כמה שאלות קטנות

אנחנו הורים לילדה מקסימה ואהובה מאוד. היא נכנסה לחיים וללב שלנו לפני כשנה והפכנו למשפחה ממש. בבית יש גם שני אחים ביולוגיים. היא הסתגלה יפה מאוד לחיים החדשים שלה, ישנה ואוכלת טוב , הולכת לגן בשמחה וכו. יש לנו כמה מצבים/קשיים שאנחנו רצינו לשאול אם מוכרים לכם, ואיך אתם מתייחסים אליהם. הקטנה שלנו מאוד קשורה אלינו, אבל כאשר מביאים אותה מהגן היא הרבה פעמים מעדיפה לתת יד וממש להתקש לצאת מהגן יחד עם הורים של ילדים אחרים. לפעמים הדבר הזה גורם לבכי אצל הילדים האלה שרוצים את ההורים לעצמם, ואנשים לא כלכך מבינים את מצב. (וזה בסדר) עוד נקודה רגישה כאשר מבלים בגן שעשועים והקטנה נכנסת לעגלות של ילדים אחרים, לוקחת מוצצים וחפצים מתיקים למשל. אנחנו מאוד מקפידים להסביר לה מה מותר ומה אסור אבל המצב הזה לא משתפר. נשמח לקבל רעיונות. מאחלים שנה טובה ונהדרת לכולם!!!״

 

[חייכנית2]

תסמונת התקשרות בלתי מעוכבת

היא בדיוק אותה תופעה שתיארת ,של פניה אל כמה וכמה דמויות סמכות מבוגרות,ולאו דווקא אל ההורים הרשמיים.
זו תופעה שמיוחסת למצב המורכב של גדילה בבית הילדים עם הרבה מאד מטפלות מתחלפות שכולן משמשות אינסטנציה וכתובת של מבוגר אחראי.
זו תופעה שנפוצה אצל ילדים שמגיעים למשפחה המאמצת ובהדרגה נעלמת,כשמתבססת יותר ויותר השייכות המשפחתית.
מה שקורה הרבה פעמים הוא שההורים[המאמצים] מאד נעלבים מהחיוכים הקסומים של הקטנה /קטן לדודות בגינה ומהנכונות המיידית לקבל מהם חיבוק. צריך פשוט לדעת שזו תופעה קיימת.
הייתי לא עושה עניין,ניגשת אל הילדה כורעת ברך בגובה העיניים ואומרת"בואי חמודתי אנחנו הולכים לגן המשחקים". אולי גם אפשר שתהואי לקחת את הילדה 10 דקות מוקדם מהרגיל,ותיתקלו בהרבה פחות הורים.

לגבי חפצים-שוב,זה ככל הנראה קשור לכך שבבית הילדים אין חפצים פרטיים.מה ששל האחד שייך גם לאחר. אפשר בבית להבדיל בין חפצים של האחים לחפצים שלה. לרהט כך שיהיו ארונות/מגירות שלה שהאחים לא ניגשים אליהם ולהיפך. תירגול של שמירה על פרטיות בבית יעזור לה בכיבוד פרטיות גם בגן.

 

[fatfat]

המצב מוכר.

אני עד היום אומרת שהגדולה שלי תלך אחרי כל מי שיחייך אליה ויציע לה ממתק. אז נכון שזה מוגזם אבל התופעה של "חברותיות" יתר מוכרת לנו. למשל יום אחרי שהן הגיעו אלי הקטנה אושפזה בגלל דלקת מים חריפה. אבי ז"ל בא להסיע אותנו לבית חולים והגדולה שהיתה אז בת פחות משלוש נסעה אתו לבית הורי, שם התאספו אחיותי ומשפחותיהן לארוחת ערב ששי. אחר כך סיפרו לי שהבת שלא הכירה אף אחד מהם נכנסה לבית בחיוך, אמרה את שמה ורצה וחיבקה כל אחד, עברה בשמחה מיד ליד ונראתה כאילו היא נהנית מכך. ובמשך היומיים שהקטנה היתה מאושפזת היתה במצב רוח טוב, לא שאלה אפילו פעם אחת איפה אני או אחותה אליה היתה מאוד קשורה.

אחר כך בגן היתה רצה, מחבקת ומנשקת כל מי שנכנס לגן בין אם מכירה ובין אם לא. זה הגיע לכך שכשהשליח של המכולת היה מצלצל בפעמון היתה מפסיקה כל פעילות שעשתה ורצה לחבק אותו.

וגם תופעת הלקיחות מדברים של אחרים מוכרת. אז כשזה היה לקיחת מוצצים או בקבוקים של ילדים אחרים הבנתי שפשוט לקחו להן את זה בפתאומיות ומוקדם מדי ורכשתי להן שלל מוצצים ובקבוקים. אבל היא גם היתה לוקחת חפצים/צעצועים/ממתקים.

הדרך שאנחנו התמודדנו עם זה היתה פשוט לעצור את ההתנהגות, בלי יותר מדי הסברים אלא הסבר קצר ופשוט. למשל כשרצה לשליח מהמכולת הגננת היתה מורה לה לשוב לעיסוק שלה באומרה: אנחנו לא רצים למי שאנחנו לא מכירים או את כרגע מציירת/משחקת וכו'. ולגבי הלקיחות פשוט להחזיר. אז הרבה פעמים הבאנו חזרה לגן חפצים שהגיעו הביתה תוך אמירה שזה שייך לגן/לילד שממנו לקחה וכשמצאתי ממתקים שלקחה בסופר והחביאה מתחת לכרית הלכנו ביחד והחזרנו אותם לסופר תוך אמירה קצרה שלא לוקחים דברים בלי רשות ובלי לשלם.

זה לא פשוט אבל העקביות משתלמת. היום היא כבר הרבה פחות "חברותית" לזרים ואפילו מדי פעם כשאני מבקשת נניח שתיגש למבוגר ותשאל מה השעה או תקנה משהו יש מצבים שהיא אפילו אומרת שמתביישת ואני לא לוחצת עליה. והלקיחות גם הן כמעט נעלמו לחלוטין.

הייתי מציעה לך פשוט לעצור אותה כשמפגינה את ההתנהגות הזו. למשל כשנכנסת לעגלה של ילד אחר או להוציא אותה ולומר: זה לא שלנו. כשלוקחת חפצים שלהם שוב לקחת לה את זה מהיד ולהחזיר לילד תוך אמירה שזה לא שלנו ולהציע לה משהו שלה. כשניגשת לצעצוע של ילד אחר לומר לה שבואי נשאל אם הוא מסכים, כי בכל זאת אנחנו רוצים מצד אחד ללמד אותה שלא לוקחים בלי רשות רכוש של אחר ומצד שני כן ללמד אותה לחלוק צעצועים ולשחק עם ילדים אחרים. וכשהיא מנסה לתת יד להורים אחרים פשוט לעצור אותה ולומר: היא אמא של... הוא אבא של... ואם היא מתעקשת פשוט להרים אותה וללכת משם.

 

[China8]

גם אצלנו די דומה

פאטפאט הטיבה לתאר את מה שקורה גם אצלנו בדיוק רב.
מעבר לכך יש רצון תמידי לקבל תשומת לב והמון מכולם. וזה כולל גם רצון לחיוך מאם של מישהו אחר במגרש המשחקים, להיות עוזרת וחביבת הגננות, לרצות להיות מרכז העניינים תמיד ועוד.
דרך אגב אנחנו משפחה כבר שלוש שנים והתופעה קצת מתעמעמת אבל בהחלט עדיין שם. ככל שהיא גדלה היא מקבלת קצת מושג לגבי זרים (או כאלה שמכירים רק מעט) ואיך להתנהג איתם, כי עד לא מזמן זה כלל חיבוקים ונישוקים עם כל מי שקצת חייך אליה.
אבל גם עכשיו כשאנחנו הולכים עם הורים של ילדים אחרים היא תבקש את תשומת הלב שלהם גם כן לכל דבר ללא הרף. עצה טובה שקיבלתי ואני משתדלת ליישם היא לדבר על הדברים לפני שיוצאים מהבית.

 

[liאת1]

מוכר גם לי

החלקים הבולטים ביותר עברו בחודש הראשון בארץ בערך - כבר לא רץ לכל איש בגינה, לא מנסה ללכת עם אנשים שלא מכיר
ביטויים מעט עדינים יותר עדיין כאן, אחרי שנה. ועולים יותר כאשר עייף או כאשר מוצף מגירויים חדשים - פניות וחיוכים לאנשים לא מוכרים, חיפוש תשומת לב, בקשות לצעצוע או ממתק שאינם שלו.

 

[אמא של עקתש]

לא יודעת א מתאים לכם

אבל כך אנחנו נהגנו בתחלה, כאשר ראינו שהילדון ניגש/מחייך לכל מבוגר/ת בסביבה -
לא אפשרנו לאפאחד ליצור איתו מגע. רק אנחנו וילדנו הגדולים הרמנו/חיבקנו/נישקנו/ליטפנו וכו'. לא סבא/סבתא, לא דודים ובוודאי לא אחרים. כאשר נכנס לגן לאחר כשבועים איתי בבית, ביקשתי שישתדלו להיות מאד עניינים במגע. אחרי כמה שבועות ההתנהגות "החברותית יתר" שלו פחתה ואנחנו בהדרגה שחררנו את החבל ואפשרנו גם למשפחה הקרובה ולמגננת/מטפלות בגן לחבק ולנשק.
באינטואציה הרגיש לנו שאנו צריכים לבדל אותנו מכל השאר וכך נהגנו.
כמובן שהיה לא קל לסביבה לקבל התנהגות כזו והנחיות כאלו מצידנו אבל זה ממש היה לנו פחות חשוב.
אחרי כמה חודשים ניתן היה להגיד שהנושא הוסדר והילדון מתנהג כמקובל ואפילו מתבייש ונמנע מקשר בסיטואציות מסוימת ממש ממש בסדר.

הנושא הזכיר לי מקרה הזוי (לדעתי) שחווינו בתקופה הראשונה:
בישוב שלנו יש אשה שהיא בעצמה ילדה מאומצת ובדיוק היתה בתהליך להפוך למשפחת אומנה כאשר קבלנו את בננו. הקשר עם אותה אשה הנו "שלום שלום" ולא יותר. במהלך החודש הראשון, באחד הימים, פגשנו את האישה הזו במכולת בישוב. הילדון היה לי על הידיים ואנשים ברכו אותי למזל טוב (ישוב קטן. רובם מכירים זה את זה). האשה נגשה ובלי להתבלבל הושיטה ידיים לילדון וניסתה לקחתו ממני. הילדון כמעט נעתר ואני חיבקתי אותו חזק ואמרתי לה, לאוזניו, רק לאמא אבא ולאחים מותר לחבק אותו. הוא לא בובה שמעבירים מיד ליד. היא: אבל הוא כזה חמוד ואני ממש רוצה להרגיש אותו!" וניסתה שוב לקחת לי אותו מהיד. אני: עטפתי אותו חזק בשתי ידיי, הסתכלתי לה לעניים ואמרתי: אני אמא שלו ואני מחליטה! הוא באמת מאד חמוד אבל רק לי מותלבק אותו!!!" והלכנו משם למדף אחר במכולת.
אגב, האנשים שהיו נוכחים כמעט מחאו לי כפיים על שהעמדתי אותה במקום. חצופה שכזו.

 

[ענבל40]

מוכר

אצלנו , 8 שנים אחרי האימוץ (היא בת 11) עדיין היא חברותית מאוד. לאחר פגישה אחת עם מבוגר היא אוהבת אותו, שמחה לראות אותו, מחבקת. יש לזה צדדים גם טובים. מבוגרים אוהבים אותה מאוד. היא חייכנית ואוהבת. מצד שני אני חייבת להמשיך לשמור עליה כי היא מסוגלת לעלות על רכב של זר שיציע לה מדבקות או שוקולד. בתחילת האימוץ היא לא הבינה את המושג אימא. היא ממש חשבה שכולן אימהות ולכן היא אמורה לאהוב את כולן. רק אחרי כמה חודשים היא הבינה שלכל ילד יש אימא משלו. עד היום היא נוגעת בדברים של אחרים ותמיד צריכה עוד דברים. היא לא לוקחת לאחרים. אצלנו זה בה לידי ביטוי בה שהיא מטפלת בכל תינוק שהיא רואה. כמו האחרים כאן אנחנו מדברים על זה כל הזמן ומזכירים לה דברים כשהיא שוכחת. למשל אסור לגעת באחרים, מדברים. אם היא רוצה משהו של אחרים היא צריכה לבקש. השיפור הוא עצום ממה שהיה בתחילת האימוץ. הרבה פעמים היא מדקלמת את מה שאמרנו ולא שמה לב שהיא עושה מה שאסור. מידי פעם נופל אסימון והיא מבינה באמת ואז ההתנהגות משתנה. אצלנו התהליך הוא ארוך מאוד אבל יש שיפור כל הזמן.