יש פתח לתקוה
New member
כמה קשה להתחיל...
אני בת 34, נשואה כמעט 8 שנים (אלו נישואים שניים עבורי) וכבר בפגישה השניה בעלי סיפר לי שיש לו דכאון. באותה תקופה הוא תפקד היטב, למד והתקדם והיה נראה שאפילו שהוא התחיל מאוחר - הוא עולה על המסלול כמו שאומרים. היה כייף לדבר איתו, צחקנו המון, הוא קיבל את בני כל כך טוב, התחתנו ונולדו לנו ילדים משותפים: שתי נסיכות ויורש העצר. הם ובני הבכור הם האור והאושר של חיי. בעלי מטופל (כל מיני כדורים...) בד"כ זה לא עוזר ממש. כמו שהרופא שלו אמר לי בהתחלה, זה לא יעלים את ה"גלים" לגמרי אבל יעשה אותם מדודים יותר. בכל זאת כל פעם שיש נפילה היא כואבת ומתסכלת. גם ככה אני סוחבת את העגלה (משפחה, בית ילדים פרנסה) כמעט לבד, אז בנפילות נהיה עוד יותר קשה. הוא עייף המון, ומאידך מתקשה להרדם (יש כדורים), יש לו הרבה מחשבות והוא "מתנתק", מתקשה לשים לב לילדים. לפעמים זה נגמר ממש לא טוב. הוא מאד מאד חכם ויודע המון בעיקר בנושאים כמו הסטוריה, תולדות העם היהודי, הוא מורה לתנך ויש לו ידע עצום בנושא, כמו אתר עם הרבה קישורים... אבל לא יוצא מזה הרבה, יש לו כמה תלמידים (לא בתיכון, בוגרים יותר) ולא הרבה מעבר. וזה כואב לי. אדם כל כך כישרוני בתחומו ו... כלום. לצערי הוא משקיע את מירצו בפוליטיקה, במקום להשקיע בנו, במשפחה או בפרנסה הוא רץ ומתרוצץ סביב דברים שלדעתי הם כמעט חסרי שחר. חפשתי מקום שבו אני יכולה לספר את זה בלי להשמע "לא בסדר" או שישאלו שאלות מציצניות, או שלא יבינו. המשפחה שלי למשל לא יודעת כלום!!! לאחרונה אמרתי לאמא שלי שיש לו לחץ ומתח מהמצב (מה שנכון), כי אי אפשר היה להסתיר את זה שהוא בקושי מתקשר. איתי הוא מדבר, אבל לא תמיד כשאנחנו בחברה הוא חברותי ומתקשר. וזה מאד לא נעים. אנשים לא מבינים למה הוא "מוזר" כזה. אוף, כמה כואב לי לכתוב את זה.
ובכל זאת בחרתי בשם "יש פתח לתקוה", כי אני תמיד מנסה לדבוק במחשבות הטובות...
אני בת 34, נשואה כמעט 8 שנים (אלו נישואים שניים עבורי) וכבר בפגישה השניה בעלי סיפר לי שיש לו דכאון. באותה תקופה הוא תפקד היטב, למד והתקדם והיה נראה שאפילו שהוא התחיל מאוחר - הוא עולה על המסלול כמו שאומרים. היה כייף לדבר איתו, צחקנו המון, הוא קיבל את בני כל כך טוב, התחתנו ונולדו לנו ילדים משותפים: שתי נסיכות ויורש העצר. הם ובני הבכור הם האור והאושר של חיי. בעלי מטופל (כל מיני כדורים...) בד"כ זה לא עוזר ממש. כמו שהרופא שלו אמר לי בהתחלה, זה לא יעלים את ה"גלים" לגמרי אבל יעשה אותם מדודים יותר. בכל זאת כל פעם שיש נפילה היא כואבת ומתסכלת. גם ככה אני סוחבת את העגלה (משפחה, בית ילדים פרנסה) כמעט לבד, אז בנפילות נהיה עוד יותר קשה. הוא עייף המון, ומאידך מתקשה להרדם (יש כדורים), יש לו הרבה מחשבות והוא "מתנתק", מתקשה לשים לב לילדים. לפעמים זה נגמר ממש לא טוב. הוא מאד מאד חכם ויודע המון בעיקר בנושאים כמו הסטוריה, תולדות העם היהודי, הוא מורה לתנך ויש לו ידע עצום בנושא, כמו אתר עם הרבה קישורים... אבל לא יוצא מזה הרבה, יש לו כמה תלמידים (לא בתיכון, בוגרים יותר) ולא הרבה מעבר. וזה כואב לי. אדם כל כך כישרוני בתחומו ו... כלום. לצערי הוא משקיע את מירצו בפוליטיקה, במקום להשקיע בנו, במשפחה או בפרנסה הוא רץ ומתרוצץ סביב דברים שלדעתי הם כמעט חסרי שחר. חפשתי מקום שבו אני יכולה לספר את זה בלי להשמע "לא בסדר" או שישאלו שאלות מציצניות, או שלא יבינו. המשפחה שלי למשל לא יודעת כלום!!! לאחרונה אמרתי לאמא שלי שיש לו לחץ ומתח מהמצב (מה שנכון), כי אי אפשר היה להסתיר את זה שהוא בקושי מתקשר. איתי הוא מדבר, אבל לא תמיד כשאנחנו בחברה הוא חברותי ומתקשר. וזה מאד לא נעים. אנשים לא מבינים למה הוא "מוזר" כזה. אוף, כמה כואב לי לכתוב את זה.
