הבלש חסר הבית
New member
כמה נקודות
לא הייתי בסביבה בכמה הימים האחרונים, אז אני ארכז כמה נקודות בנוגע לדיון הארוך שנדחק אחורה, בהודעה הזו. 1) נראה לי מדאיג מאוד שאני היחיד שממש מפריעה לו ההתעסקות יתר בפינטוז זוועות וגועל נפש במסגרת המשחק. "משחק עמוק"? בבקשה, אל תצטטו נוכלים פוסטמודרניסטיים. העומק היחיד במשחק זוועות הוא עומק החרא בו אתה מוכן להתפלש. לא, המשחק לא אמור להיות מורכב מציפורים שמחות ופיות מזמרות, אבל מי שחייב לדחוף למשחק שלו חיקויים של דנטין אלפונס פונטיין דה-סאד (המוכר גם כ"מרקיז" - ובילה חלק גדול מחייו בבתי משוגעים או בבתי כלא מסיבות די טובות) ושל ליאופולד "ונדה-תרביצי-לי" זאכר-מאזוך (שעל שמו קרוי המזוכיזם, אם כי חוץ מזימה כתב כמה גם מחקרים חשובים על יהודי גליציה) אז כנראה שהוא לא מנחה מוצלח כל כך - למשוך תשומת לב ולזעזע עם אפקטים מגעילים וזוועות כל אחד יכול, בשביל להרים עלילה מעניינת צריך קצת יותר כישרון. נבל-ראשי מושקע הוא לא דווקא הבחור עם ערכת החוקנים הגדולה יותר במרתפו. 2) יש נטייה מצערת לשכוח את השכל הישר לטובת ספר השחקן. כל אחד יכול לתת נימוקים סבירים והגיוניים למה הוא לא רץ ברחוב, יורה באנשים וחוטף מוצרים מחנויות, אבל איכשהו, ההיגיון הזה הולך לאיבוד במשחק. ואני לא מדבר על בורות בצורת פליטת שטויות כמו "באירופה של תקופת החשיכה לא היה מסחר או תקשורת בין קהילות שונות" - אני מבין שלא לכל אחד יש חשק או יכולת לברר אם זה באמת ככה, בלעיין למשל ב"ימי הביניים המוקדמים" של יאן דהונט (ספר שמדבר די הרבה על הכלכלה בתקופת החשיכה, אותה כלכלה שמישהו כאן טרח לטעון שאיננה קיימת) כשבמקום זה אפשר לקרוא עוד אחד מהעותקים של "מדריך המפלצות הקסומות עם הנשקים הגדולים, כרך ב'". אני מדבר על הפעלת שכל ישר - שבמקום שבו יש אנשים, הם איכשהו יתארגנו, שבמקום שבו מישהו מתחיל להתפרע, במוקדם או במאוחר יעלה כוח נגדי. פעם, לפני די הרבה זמן, מישהו שאל איך הוא יכול לשפר את כושר ההסתתרות של הדמות שלו - המלצות כללו בעיקר שימוש בקסם או מניפולציה של חוקים, והפתיע אותי שאף אחד לא חשב על הברור מכל, כמו בגדים בצבעי הסוואה או מריחת הפנים בצבע כזה. המצחיק הוא, שסביר להניח שאילו הייתי מבקש מכל אחד כאן לשפר את יכולתו שלו להסתתר, אז זה בדיוק מה שהוא היה עושה - גם מי שלא עבר שבוע/שבועיים שדאות בטירונות יודע שבחושך יותר קשה לראות אותך עם חולצה כהה מאשר עם חולצה לבנה. אז למה ברגע שפותחים את ספר השחקן מפסיקים לחשוב ומתחילים לצטט כללים? 3) הרבה פעמים, משחק סובב סביב הרפתקאות, אבל זה לא אומר שכל מה שיש בו הן הרפתקאות. זה הרבה פחות קשה ממה שזה נשמע לבנות תשתית טובה שבמסגרתה מתרחשות כל ההרפתקאות האלה - ולא צריך לקרוא המון חומר רקע ולכתוב הרבה עמודים בשביל זה, זה יכול להיות די אינסטינקטיבי. כמובן, יש קבוצות שיעדיפו לשרוף כמה שעות על משחק שנראה כמו לוח גדול של נחשים וסולמות שמסתובבים בו אוצרות לאסוף ומפלצים להכות. אולי זה מהנה - יש אנשים שנהנים מדברים מוזרים ביותר - היה בתיכון שלי בזמנו איזה בחור שכל היום ניסה לקפוץ ולגעת בתיקרה, אבל האם זה מעניין? כשאתה עושה דברים מעניינים, אז כיף לך להיזכר בהם ולספר עליהם סיפורים - אני בטוח שכל אחד כאן ששיחק מספיק זמן זוכר כל מיני פרטים על הפעם ההיא שהדמות שלו הייתה בצרה צרורה/הצילה את המצב/יצאה ברווח כנגד כל הסיכויים, אבל מה אתם זוכרים מהרפתקאות "לזחול במבוך, להרוג גובלינים ולאסוף מטבעות"? חלק ממה שעושה את העולם למשהו מעניין שכיף להסתובב בו, זה שיש בו עוד גורמים חוץ מחבורת ההרפתקנים הקטנה, ושהוא היה ממשיך לתפקד מצויין גם בלעדיה. כשהעולם לא עומד לקבוצה על הכתפיים, אלא מתנהל לפי הגיון מסויים וההרפתקנים מטיילים בו, אז יש לנו עולם הרבה פחות מוגבל, סביבה הרבה יותר עשירה לפעולות, ולא סתם פלקט.
לא הייתי בסביבה בכמה הימים האחרונים, אז אני ארכז כמה נקודות בנוגע לדיון הארוך שנדחק אחורה, בהודעה הזו. 1) נראה לי מדאיג מאוד שאני היחיד שממש מפריעה לו ההתעסקות יתר בפינטוז זוועות וגועל נפש במסגרת המשחק. "משחק עמוק"? בבקשה, אל תצטטו נוכלים פוסטמודרניסטיים. העומק היחיד במשחק זוועות הוא עומק החרא בו אתה מוכן להתפלש. לא, המשחק לא אמור להיות מורכב מציפורים שמחות ופיות מזמרות, אבל מי שחייב לדחוף למשחק שלו חיקויים של דנטין אלפונס פונטיין דה-סאד (המוכר גם כ"מרקיז" - ובילה חלק גדול מחייו בבתי משוגעים או בבתי כלא מסיבות די טובות) ושל ליאופולד "ונדה-תרביצי-לי" זאכר-מאזוך (שעל שמו קרוי המזוכיזם, אם כי חוץ מזימה כתב כמה גם מחקרים חשובים על יהודי גליציה) אז כנראה שהוא לא מנחה מוצלח כל כך - למשוך תשומת לב ולזעזע עם אפקטים מגעילים וזוועות כל אחד יכול, בשביל להרים עלילה מעניינת צריך קצת יותר כישרון. נבל-ראשי מושקע הוא לא דווקא הבחור עם ערכת החוקנים הגדולה יותר במרתפו. 2) יש נטייה מצערת לשכוח את השכל הישר לטובת ספר השחקן. כל אחד יכול לתת נימוקים סבירים והגיוניים למה הוא לא רץ ברחוב, יורה באנשים וחוטף מוצרים מחנויות, אבל איכשהו, ההיגיון הזה הולך לאיבוד במשחק. ואני לא מדבר על בורות בצורת פליטת שטויות כמו "באירופה של תקופת החשיכה לא היה מסחר או תקשורת בין קהילות שונות" - אני מבין שלא לכל אחד יש חשק או יכולת לברר אם זה באמת ככה, בלעיין למשל ב"ימי הביניים המוקדמים" של יאן דהונט (ספר שמדבר די הרבה על הכלכלה בתקופת החשיכה, אותה כלכלה שמישהו כאן טרח לטעון שאיננה קיימת) כשבמקום זה אפשר לקרוא עוד אחד מהעותקים של "מדריך המפלצות הקסומות עם הנשקים הגדולים, כרך ב'". אני מדבר על הפעלת שכל ישר - שבמקום שבו יש אנשים, הם איכשהו יתארגנו, שבמקום שבו מישהו מתחיל להתפרע, במוקדם או במאוחר יעלה כוח נגדי. פעם, לפני די הרבה זמן, מישהו שאל איך הוא יכול לשפר את כושר ההסתתרות של הדמות שלו - המלצות כללו בעיקר שימוש בקסם או מניפולציה של חוקים, והפתיע אותי שאף אחד לא חשב על הברור מכל, כמו בגדים בצבעי הסוואה או מריחת הפנים בצבע כזה. המצחיק הוא, שסביר להניח שאילו הייתי מבקש מכל אחד כאן לשפר את יכולתו שלו להסתתר, אז זה בדיוק מה שהוא היה עושה - גם מי שלא עבר שבוע/שבועיים שדאות בטירונות יודע שבחושך יותר קשה לראות אותך עם חולצה כהה מאשר עם חולצה לבנה. אז למה ברגע שפותחים את ספר השחקן מפסיקים לחשוב ומתחילים לצטט כללים? 3) הרבה פעמים, משחק סובב סביב הרפתקאות, אבל זה לא אומר שכל מה שיש בו הן הרפתקאות. זה הרבה פחות קשה ממה שזה נשמע לבנות תשתית טובה שבמסגרתה מתרחשות כל ההרפתקאות האלה - ולא צריך לקרוא המון חומר רקע ולכתוב הרבה עמודים בשביל זה, זה יכול להיות די אינסטינקטיבי. כמובן, יש קבוצות שיעדיפו לשרוף כמה שעות על משחק שנראה כמו לוח גדול של נחשים וסולמות שמסתובבים בו אוצרות לאסוף ומפלצים להכות. אולי זה מהנה - יש אנשים שנהנים מדברים מוזרים ביותר - היה בתיכון שלי בזמנו איזה בחור שכל היום ניסה לקפוץ ולגעת בתיקרה, אבל האם זה מעניין? כשאתה עושה דברים מעניינים, אז כיף לך להיזכר בהם ולספר עליהם סיפורים - אני בטוח שכל אחד כאן ששיחק מספיק זמן זוכר כל מיני פרטים על הפעם ההיא שהדמות שלו הייתה בצרה צרורה/הצילה את המצב/יצאה ברווח כנגד כל הסיכויים, אבל מה אתם זוכרים מהרפתקאות "לזחול במבוך, להרוג גובלינים ולאסוף מטבעות"? חלק ממה שעושה את העולם למשהו מעניין שכיף להסתובב בו, זה שיש בו עוד גורמים חוץ מחבורת ההרפתקנים הקטנה, ושהוא היה ממשיך לתפקד מצויין גם בלעדיה. כשהעולם לא עומד לקבוצה על הכתפיים, אלא מתנהל לפי הגיון מסויים וההרפתקנים מטיילים בו, אז יש לנו עולם הרבה פחות מוגבל, סביבה הרבה יותר עשירה לפעולות, ולא סתם פלקט.
