כמה מילים

כמה מילים

היום הייתי שעות אחדות במשרד הפנים, חיכיתי בין אנשים רבים. במילה אחת - הייתי בין אנשים. אנשים רגילים מבטאים את המילים בצורה לא ברורה, לעתים קרובות. אין להם דיקציה. והנה מסתבר שהבידוד שלי והרגישות מביאים אותי לייחס לאנשים כאלה מילים שלא בדיוק אמרו, וליתר דיוק - מילים של ניבול פה. היה נדמה לי שנער שישב מאחורי ודיבר לתוך הסלולארי (באופן לא ברור, כאמור, היה ללא ספק נער די פשוט) ניבל את פיו, והתרגזתי. אח"כ הבנתי שלא ניבל.
אין ספק: מעבר לטיפול טוב שאולי עוזר, עליי לבוא כמה שיותר בחברה, של כל הגילאים, ולהתרגל לאופן הדיבור של אנשים וגם להפחית - לאפס - את החשדנות והרגישות.
 
כשאני לבד בין אנשים, ומחכה להתרחשות (הופעה, תור, וכן הלאה)

אני מתוחה ועצבנית. אין ספק: לו היה לי מישהו, לו היה לי עם מי לחלוק את השהיה בקהל, לשוחח, הייתי נינוחה. איך להשיג? שום דבר לא הולך. (לא באתרי היכרויות - לגברים או לנשים - לא כשאני באה בחברה).
 
לו היה מישהו לחלוק איתו ולהיות נינוחה

שלום פנתרית סגולה, תיאורך נוגע ללב, ומעורר רצון ללוות אותך, לתת לך יד שתירגעי..
אולי בפעם הבאה שתצאי בין אנשים - תחשבי עלינו- אנשי הפורום, ועל מה תרצי לספר לנו אחר-כך, אולי אפילו תכתבי לעצמך, למשל בזמן ההמתנה לתור, וכך תיצרי מרחב בטוח ומאפשר לעצמך, כדי לא לחוות את הקהל כפולש, וכדי להחזיק בדמיונך אותנו כקוראים אוהדים אחר כך את מה שתכתבי.
לילה טוב!
 
תודה על המחשבה, נעמי.

אגב, בפעמים המעטות בעבר שיצאתי לרחוב עם ידיד הרגשתי אחרת לגמרי. שקטה ונינוחה, והזרים שחלפו על פניי כבר לא הטרידו את רגשותיי, הם פשוט לא עניינו אותי , הם היו מה שהם - זרים חסרי חשיבות.
 

סף40

New member


 
למעלה