Aladdin Sane newnic
New member
כמה מילים על Soft Cell
אחד מהדברים המדהימים באלבום הראשון של סופט סל – Nonstop Erotic Cabaret הוא האחדות המוזיקלית והטקסטואלית שלו. אחדות זו מועצמת לאור העובדה שהלהיט הגדול מתוך האלבום, Tainted Love לא נכתב על ידי אלמונד ובול, אלא הוא חידוש של שיר ישן ושכוח אל שבוצע במקור על ידיGloria Jones. למרות זאת, המילים והמוזיקה שלו משתלבים באופן אינטגרלי בין שאר שירי האלבום, כאילו נכתבו במיוחד עבור הצמד. הנושאים עליהם שר מארק אלמונד לאורך האלבום נראים כלקוחים ממופע קברט הבא לתאר את חיי הניכור והרדיפה הסיזיפית אחרי הסיפוק האישי והמיני בכרך. לאורך האלבום הוא לובש ופושט דמויות: החל מ"האיש הממוצע" שיש לו בית רגיל, אישה רגילה, עבודה רגילה והוא כל כך מתוסכל שאין לו שום דבר מרגש בחיים (כמו להיות המאהב של בו דרק – so eighties...
) שהוא רוצה למות, דרך הבדרן שנאלץ לשעשע בליינים אדישים תוך פחד הולך וגדל מנפילה (Entertain Me), ועד לצד השני של אותו מטבע: הבחור הצעיר שיוצא למועדונים כל לילה אך תמיד חוזר לדירת החדר הצרה והמצירה שלו (Bed Sitter). העולם האלקטרוני שיצר דייב בול מקיף את אלמונד באנונימיות קרה ומדויקת. המקצבים המונוטוניים אינם רק קצב לריקוד, אלא גם הקצב המונוטוני הרפטטיבי של החיים: אצל כל אחד מהדמויות שאלמונד לובש בשירים כל יום זהה לקודם לו וגרוע מזאת: זהה לבא אחריו. ההימנעות משימוש בכלים אקוסטיים מדגישה את הניכור (בדומה לאלבומים הראשונים של גארי ניומן), והעטיפה בצבעי ניאון פלסטיקיים משלימה את התמונה – קשה לחשוב על מארז טוב יותר לדיכאון האורבני שפורץ מתוכה החל מהצליל הראשון. אלמונד ובול לא ניסו ליצור אלבום שמדבר על החיים – הם ניסו ליצור אומנות שהיא היא החיים עצמם. יומרה זו אמנם הופכת את האלבום ליצירת מופת, אבל בה בשעה מדגישה את נקודת התורפה העיקרית של הצמד: בתוך האחדות המוזיקלית דייב בול מצליח ליצור אופי ייחודי לכל אחד מהשירים, אך אלמונד שר בדיוק באותה צורה בכל אחד ואחד מהם. נסיונו להיות זמר קברט רב דמויות נכשל עקב מגבלותיו הקוליות וההגשה הלא בוגרת שלו, האקספרסיביות שלו מוגבלת למנעד אחיד של רגשות. הלקח נלמד באלבום הבא: The Art of Falling Apart. בעוד שב Erotic Cabaret כל הטקסטים נכתבו בגוף ראשון יחיד (או כמו שהיטיבו להגדיר נושאי המגבעת: "אני ואני ואני ואני"), ב The Art of… כמעט כל השירים הם סיפורים קטנים המושרים בגוף שלישי. מארק לא שר מגרונה של עקרת הבית המשועממת ב Kitchen Sink Drama אלא שר עליה כמשקיף חיצוני. הוא אמנם לא מצליח להגיע לשיאים טקסטואלים ורגשיים כמו אלה של לו ריד בשירים דומים, כמו The Kids מאלבומו Berlin, אך מצליח בכל זאת להעביר רגשות של הזדהות, ואמפטיה/רחמים על ה"גיבורים" של שיריו. למעשה, אלמונד חוזר לגוף ראשון רק בשלושה שירים: Heat (המסיים את הצד הראשון) ושני השירים המסיימים את האלבום המקורי: Loving You Hating Me (עם "סולו הגיטרה" הנהדר, האם זו הנקודה בה עלה הרעיון לבצע מחרוזת משירי הנדריקס?) ושיר הנושא - The Art of Falling Apart. ריחוק זה מאפשר למארק להישמע אמין – כעיתונאי המסקר את שולי החברה, אך אותה אוביקטיביות אדישה היא אחד מהגורמים המקשים על עיכול האלבום. אלמונד ובול ניסו הפעם להימלט ככל האפשר מהצליל ששלט ב Erotic Cabaret והביא להם הצלחה מסחררת איתה התקשו להתמודד. למראית עין, האלבום איננו קשה לעיכול (בניגוד לאלבומם הבא – This last night in Sodom) – הטקסטים פשוטים וישירים, המוזיקה מלודית והעיבודים ברובם נעימים לאוזן ואף יותר עשירים ומגוונים מבאלבום הראשון. בול יצר הפעם עולם מוזיקלי עצמאי לכל שיר ושיר – החל בעיבוד התזמורתי המתוק ל Kitchen Sink Drama (לפי מיטב מסורת ה Velvet Underground, שימו לב למשל לפעמונים בפזמון: הומאג´ יפהפה ל Sunday Morning), עיבוד כלי הנשיפה ל Forever the same, פסקול האימה של Martin. אך התחושה ש"משהו חסר, משהו לא יושב טוב" ליוותה אותי במשך שנים של האזנות בהן קיטלגתי את האלבום כפחות מוצלח של הצמד. היו חסרים לי שיאים באלבום: אף שיר לא סחף אותי ולא הביא אותי לקטרזיס – כמו משגל ללא אורגזמה. הדבר בלט ביחוד בשירים היותר קצביים, כמו Forever the same שפותח את האלבום בסערה אך מסתיים בדיוק במקום בו הוא התחיל. המפתח שלי להבנת האלבום היה קריאת דפי ההסבר של המלחין ג´ון אדאמס על יצירתו Harmonielehre. הפרק השני של היצירה כולל שני שיאים תזמורתיים שלכאורה נגמרים בלא-כלום. חוסר יכולת של המלחין? לאו דווקא. עיון בהסברים מראה שכוונתו של אדאמס הייתה נסיון ליצור מקבילה מוזיקלית לאימפוטנציה (מינית או יצירתית) – הנסיון להגיע לשיא נכשל כי הוא מיועד להיכשל! ברגע שהתחלתי לחשוב על The Art of… באותם מונחים – נפל לי האסימון. האלבום The Art of… מתחיל בתרועת חצוצרות קצבית – לכאורה ניגוד מושלם לחצוצרה המלנכולית שמלווה את Torch (הסינגל שיצא בין שני האלבומים), אולם למעשה היא מבטאת את אותו יאוש. אם Erotic Cabaret נפתח בזעקות יאוש (Fru-fru-fru-frustration!!!) שמעבירות את המסר באופן ישיר וברור, הרי שב The Art of היאוש מיוצג על ידי חוסר היכולת להגיע לשיא ולקטרזיס – וזוהי התימה המרכזית של האלבום שמיוצגת בחכמה גם במילים אך גם במוזיקה! לאחר תובנה זו, ניתן להקשיב שוב לשירים מנקודת מבט אחרת, ולהבחין בפרטים הקטנים. שימו לב לשוני בשירה של אלמונד בבתים השונים של Heat, בין אלה בהם הוא שר בגוף ראשון (שירה רגשית בסגנון האלבון הראשון) לבין אלה בהם הוא שר בגוף שלישי (שירה רגועה ומנותקת יחסית). הפעמונים שמלווים את הפזמון ב Kitchen Sink Drama מלווים את המלודיה, אך לקראת הסוף סוטים ממנה ובכך מסמלים את הזיוף בחיי גיבורת השיר. ה"בונבונים" הנעימים לאוזן שמלווים את חלק משירי התקליט הם כמו ה"זהבים" שפיזר אנדי וורהול על תמונות הסלבריטאים שלו – לכאורה עם מייצגים את הזוהר, אך מבט שני חושף את הזיוף הזול. האלבום הבא של Soft Cell (לפני הפרידה ה"זמנית"), This Last Night in Sodom, צועד בקרקע שונה לחלוטין. אין כאן כל נסיון לקומוניקטיביות, המלודיות דלות בכוונה תחילה, הטקסטים מורכבים, השירה של אלמונד "קפצה כיתה" והוא בשיאו בהגשה רגשית אך לא מתלהמת, וההפקה המוזיקלית מחוספסת ו"כואבת" (מעורר אסוציאציות של התקליט השני של ה Velvet Underground: White Light White Heat). לא פלא שהאלבום נכשל מסחרית, ואף זכה לחוסר הבנה והערכה מצד מבקרים רבים. ההמלצה שלי היא לנשום נשימה עמוקה, להיכנס למוד אלכוהולי, ולשמוע את הדיסק בלי דעות קדומות, כאילו לא מדובר באותם Soft Cell החביבים שביצעו את Tainted Love. שימו לב ל L´Esqualita עם המוטיבים המזרחיים (והשוו אותם למוטיבים המזרחיים בסולו הגיטרה של לו ריד ב All tomorrow´s parties של ה VU), הקשיבו לשימוש הקיצוני שעושה מארק בקול שלו ב Meet Murder My Angle, או השוו את הזעקות בתחילת גירסת ה- ´´12 של Soul Inside לזעקות בתחילת Frustration מהאלבום הראשון. תיכנסו לטריפ הרע הזה ותצאו ממנו מזוככים. זהו אולי לא האלבום הטוב ביותר או השלם ביותר של Soft Cell, אבל הוא חוויה שאסור להפסיד.
אחד מהדברים המדהימים באלבום הראשון של סופט סל – Nonstop Erotic Cabaret הוא האחדות המוזיקלית והטקסטואלית שלו. אחדות זו מועצמת לאור העובדה שהלהיט הגדול מתוך האלבום, Tainted Love לא נכתב על ידי אלמונד ובול, אלא הוא חידוש של שיר ישן ושכוח אל שבוצע במקור על ידיGloria Jones. למרות זאת, המילים והמוזיקה שלו משתלבים באופן אינטגרלי בין שאר שירי האלבום, כאילו נכתבו במיוחד עבור הצמד. הנושאים עליהם שר מארק אלמונד לאורך האלבום נראים כלקוחים ממופע קברט הבא לתאר את חיי הניכור והרדיפה הסיזיפית אחרי הסיפוק האישי והמיני בכרך. לאורך האלבום הוא לובש ופושט דמויות: החל מ"האיש הממוצע" שיש לו בית רגיל, אישה רגילה, עבודה רגילה והוא כל כך מתוסכל שאין לו שום דבר מרגש בחיים (כמו להיות המאהב של בו דרק – so eighties...
