כמה מילים על רומנטיזם

[0sveta0]

כמה מילים על רומנטיזם

היי חבר'ה, זאת עבודה שעשיתי החופש אז רציתי לשתף ואולי להרחיב קצת את המידע בנושא. משמעות המושג רומנטיקה כיום היא אידיאליזם תיאטרלי, סנטימנטלי, אהבה צעירה. אך משמעותו המקורית שונה לגמרי. ראשיתה התנועה הרומנטית באירופה המערבית מסוף המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19. (1790 – 1850). הזרם הרומנטי התעורר בתגובה לזרמי המחשבה הניאו-קלסיציזם והרציונליזם שקדמו לו. הרומנטיקה צמחה בתקופה של מהפכות חברתיות ופנימיות שהיו כרוכות בדגמים חדשים של הוויה וחשיבה. הזרם הרומנטי התאפיין בביטוי רעיונות של חזרה לטבע ופנייה לתת-מודע ולתחום הדמיון או הרגש. הייתה זו סערת רוח ממזגת ששינתה את אופי המחשבה, התחושות והאמונות. רבים מן העיסוקים והרעיונות שהיו מזוהים עם זרם זה נשארו מרכזיים בחשיבה המודרנית. ההגות הרומנטית המרכזית טוענת כי קיים קשר אורגני בין האדם לטבע ובין הדמיון הפנימי לדמיון הטרנסצנדנטי. אולם במקביל עוסקת הרומנטיקה בהיעדר קשר וב"דיכאון", ומוליכה לפנטסטי ולאשלייתי כדרך של גאולה תפיסתית. המצע של התנועה הרומנטית באירופה התפתח במספר מרכזי סערה במקביל. אנגליה, צרפת וגרמניה. צרפת- בעקבות המהפיכה הצרפתית חלו תמורות פוליטיות, חברתיות וכלכליות. הבשילו רוח המחקר והמחשבה החופשית ביצירותיהם של האנציקלופדיסטים ורוסו, והחלו להישמע קולות נגד העוול החברתי והכלכלי שהתבטא במהפיכה. תוצאות המהפיכה הביאה להתערערות בכל צורות התרבות המסורתיות. המהפיכה פרצה ושחררה אוצרות אנרגיה וסערות רגש שלא יכלו למצוא ביטוי באידיאלים הקרים והנוקשים של הציירים הניאו-קלאסיים דויד ואנגר וכך נולדה התנועה הרומנטית 1820. עקרונות מנחים של הרומנטיקאים הצרפתים- הרגש האנושי, אמונתו של רוסו בטבע, ולא הרציונליזם, פורקן למטעני הרגש ולהלך רוח התוסס של התקופה בחירת נושאים חדשים לציור בסגנון ובדרכי ביטוי. אנגליה- מהפיכה תעשייתית, התפשטות המחקר המדעי והמדע השימושי ופתיחת תקופה חדשה- תקופת המכונה. נדידת האכלוסיה לערי תעשייה והצטופפות במרכזי ישובים גדולים. החלשות התנועה הדתית, בסיס לצמיחת סוציאליזם. תנאים אלו הביאו להתפשטות הרומנטיקה גם באנגליה. גרמניה- הגות הגרמנית המזוהה עם עמנואל קאנט (EMANUEL KANT), יוהן פיכטה (JOHANN FICHTE) ופרידריך שלינג(FRIEDERICH SCHELLING) . והקמת תנועה ספרותית "פרץ וסער" ב-1770 ע"י משוררים כגתה ושילר. ספרד- מלחמת צרפת/ספרד. צייר פרנציסקו גויה. הציירים הרומנטיקאים הזדהו עם הטבע כמות שהוא לפני שחלו בו ידי האדם, והביעו תגובה כנגד על התיעוש הגובר של התרבות המערבית. איתני הטבע ותופעותיו מצטיירים בחזונם האמנותי כבבואה להלך רוחם של האדם וכחדורים רגשות אנושיים. (כמו בציורים של פרידריך). בעיני הצייר פרידריך הגרמני- הנוף הוא אחד מגילוייו של האלוהי (divine). הרומנטיקאים ייחלו לכך שיצירותיהם יביעו את הבהירות והטבעיות הלא מודעת לעצמה של חוויות הילדות ושל תפיסת הילד את הטבע.עקרונות היסוד של הרומנטיקאים: בספונטניות, העדפת הרגש על פני השכל האמונה ביכולתו וחובתו של האדם והאמן בפרט לתת ביטוי לרגשותיו. מאפיינים אמנותיים: צבעים עשירים וססגוניים, משיכות מכחול נמרצות, נושאים דרמטיים ורגשיים.

 

[0sveta0]

רפסודת המדוזה/

תאודור ג'ריקו/ Theodore G´ericault(1791-1824) ג'ריקו נולד ברואן שבצרפת, אך למד בפריז. אף נפגש עם אג'ן דלקרואה והשפיע רבות עליו. ג'ריקו בתחילת דרכו נחשב בריאליסט. למד מפסליו של מיכלאנג'לו כשנסע לאיטליה. מת צעיר מאוד. ג'ריקו קשור למוות ולמורבידי. רפסודת המדוזה/ 1818-1819 Raft of the Medusa הציור רפסודת המדוזה קנה לעצמו חשיבות גדולה כסמלו של הזרם הרומנטי באמנות. ג'ריקו הפר את חוקי האמנות המסורתיים כשבחר בנושא עגום שכזה לציור גדול מימדים. הציור מבוסס על מקרה אמיתי של טביעת ספינת הצי הצרפתי "מדוזה" ב-1816. מתוארים הניצולים, מהגרים אלג'יראים, על רפסודה בלב ים, חלקם נפטרו, אחרים גוססים ומעטים עדיין מקווים להינצל. הם מייצגים בעצם את כל האנושות ומצבים נפשיים אפשריים. מקרה זה פורסם בעיתונות כשבודדים אמנם ניצלו לבסוף. ג'ריקו מאלץ אותנו כמעט באופן פיזי להתעמת עם מציאות הסבל האנושי והמוות הנורא ביותר, מיוסר, מעונה, איטי, ללא הדרת כבוד או פרטיות. הדרמה נוצרת מן הפרטים הפיזיים והקומפוזיציה של הדמויות. ג'ריקו נמנע מהשימוש בצבעים רבים, כאילו היה הצבע תפל מידי ועליז מכדי לתאר סצנה זו. אין בתמונה שום מקום שהצופה יכול להמלט אליו מההשפעה הנוראה שמשרה צורתה המשולשת של הרפסודה היא מכה בנו ישר בבטן. הוא אינו מתייחס לסבל באופן אובייקטיבי אלא מגיב אליו, ועוצמת התגובה שלו מרגשת. הצופה הופך לחלק מהתמונה ואף יכול להצטרף. קומפוזיציה קטועה- גוף האדם קטע והמשכו מחוץ לתמונה. ניגודיות חזקה בין אור וצל יוצרים דרמטיות ומעבר חזק. אלכסונים יוצרים צורה של X בקומפוזיציה בתנוחות הגוף המושטות לעזרה ומנופפים לאופק בבקשה לעזרה. ג'ריקו נמנע מלתאר את הזוועות של הקניבליזם, רצח וייסורים בלתי אפשריים והעדיף לתאר את הצד האנושי של האדם המנצח את הטבע הפראי. הרפסודה של ג'ריקו היא מטאפורה לחיים. יצירתו לא התקבלה יפה בצרפת, לכן לקח את יצירתו לאנגליה ל-3 שנותיו האחרונות. מותו באופן אירוני נגרם כתוצאה מנפילה מסוס- אחת מאהבותיו בחיים, ומת מוות ארוך ומייסר. מוות רומנטי כמתואר ביצירותיו.

 

[0sveta0]

"המוות של סרדנפאלוס"/

אז'ן דלקרואה, (1798-1963Eugène Delacroixt ( ג'ריקו היה אביו הרוחני של אג'ן דלקרואה, והוא הושפע מאוד מציורו "הרפסודה של מדוזה". אך לאחר מותו של ג'ריקו פיתח סיגנון יחודי מלא חיות והבעה שהושפע מרובנס ומויקטור הוגו. קיבל חינוך קלאסי באקול-דה-בוזאר, אך במהרה נטש את הסגנון המיושן והפליג לאפריקה הצפונית לנוף ססגוני יותר. דלקרואה בניגוד לרומנטיקאים הצעירים בני זמנו אינו התעניין במציאות המקומית בת זמנו ובכך הוא נבדל מן התנועה הרומנטית אך לא מהמשיכה הרומנטית אל האקזוטי. הוא ניסה באמצעות האמנות להגיע אל העל-זמניות והאוניברסליות הגדולה של העבר. דלקרואה סבר שבתמונות הצבע חשוב הרבה יותר מן הרישום והדמיון חשוב יותר מן הידיעה. לדעת דלקרואה הציור צריך להביע בנוסף גם פחדים, תשוקות ואירוטיות ובכך לשקף את הנסיון האישי. צבעים עזים ומלאי חיים היו סימן ההיכר שלו והוא הגדיל את עוצמתם על ידי הנחת צבעי בסיס אחד ליד השני. בשנת 1827 הציג דלקרואה את ציורו הגדול השלישי שנחשב למייצג הרוח הרומנטית באופנים רבים – "המוות של סרדנפאלוס"/ 1827 ,The Death of Sardanapalus הרעיון הגיע מאחד משירי לורד ביירון אך דלקרואה הביע בו אלימות ואירוטיות יתרה מלווה באיבוד שליטה ומעוררת אימה. הביקורות היו לרוב שליליות והמבקרים טענו שדלקרואה צריך לבחור נושאים יותר מעודנים. הציור הביע מיניות מוחצת שלא התאים לאופיו החיצוני של הצייר. מאפייני הסגנון הרומנטי הבאים לידי ביטוי: צבעים ססגוניים, אדום שולט ביצירה, רובו במרכז. האדום יוצר את הדרמה. מפגש של צבעים אחד בשני כהה ליד בהיר. ערפיליות המוסיפה נופח מסתורי. קומפוזיציה פתוחה- יוצרת כאוס ואנדרלמוסיה. מורגש אלכסון בזרימת קוויות הגופים. נושא הציור- פואמה של לורד ביירון. מלך אשור- סרדנפולוס נותן הוראה להרוג את כל הסוסים והנשים ובלבד שלא יאבד אותם לאחר. דלקרואה אינו רוצה לעשות אילוסטרציה אלא להראות שהכל חולף שום דבר לא בטוח בחיים האישיים. הסיפור הוא אוניברסלי. דלקרואה יוצר סצינה פראית של מאבק מתפתל וצורות מתפרצות מזכירות את הרפסודה של מדוזה. כאן אנו גם מתוודעים ליכולתו יוצאת הדופן של הצייר לצייר גוף זוהר ומבליח. צבעי האדום, זהב וגוף מתפרסים על כל הקונווס בצורה מופלאה ושזורים זה לצד זה. ובתוך כל העוצמה הרגשית הזו, סרדנפולוס שוכב על מיטה ומביט בהתגשמות משאלתו האחרונה. ביצירה זו, במקום ובזמן מרוחקים, דלקרואה הביע את האלימות הרגשית שכה ריתקה את הרומנטיקאים.

 

[0sveta0]

הנזיר ליד הים /Monk by the sea, 180

נופים רומנטיים קספר דויד פרידריך/ Caspar David Friedrich1774-1840 פרידריך נולד בעיר נמל ליד הים הבלטי. אימו מתה כשהיה בן שבע, ואחיו מת שש שנים לאחר מכן כאשר הציל את פרידריך מטביעה. ארועים אלו עיצבו והשפיעו רבות על נפשו של פרידריך. טבע, אלוהים, ומווץ העסיקו את פרידריך עד סוף ימיו. קיבל את החינוך האמנותי הראשון שלו מיוהן גוטפריד בעיר הולדתו, ולאחר מכן 4 שנים באקדמיה לאמנות בקופנהגן שם התמקד בציורי נוף. עם סיום לימודיו נסע לדרזדן, מרכז התנועה הספרותית הרומנטית של גרמניה. תוך מפגש עם הסופרים והמשוררים הרומנטיים פרידריך התמסר לתנועה הרומנטית. הרבה מציוריו מתארים דמות קטנה אנונימית המתבוננות בהתעמקות בנוף הנרחב, בלתי סופי של הטבע. טרנסצדנטליות מיסטית. מסעותיו הרבים של פרידיך לנוף הולדתו להרים ולנוף הים, העניקו לו השראה ונושאים רבים לציוריו. יצירותיו התקבלו בברכה בחוג האמנותי ואף ב-1984 מונה לפרופסור חבר באקדמיה של דרזדן. פרידריך הצליח ליצור אמנות דתית מחוץ לתחום המפורש של הדת. הנזיר ליד הים /Monk by the sea, 1809 שלוש רצועות צבע גדולות נמתחות לרוחב שמים, ים ואדמה. מה שיוצא דופן בציור זה היא החלוקה הלא קונבנציוצלית. פרידריך העניק לרקיע את רוב משטח הציור- 3/4, והים והאדמה מהווים רק רבע מהקונווס כמנסה להדגיש את העוצמה של היקום ואינסופיותו. הקו האנכי היחיד הוא דמות האדם. הנזיר העומד בגבו אלינו ומתבונן השמיימה הוא אינו מופיע במרכז התמונה אלא בשמאלה. הוא שולי על רקע הנוף, ומזכיר לכולנו עד כמה נשגב הוא הטבע וכמה קטן הוא האדם. במבט הכולל דמות זעירה זו היא היא שיוצרת את תחושת הדרמה. פתיחות הדמות להדי רעש הים ותנועת המים והשתקפותם בתנועת השמים. הקיצוניות האבסולוטית של האדמה הסלעית ובדידותו של הנזיר אל מול הים הכהה והאינסופי, והשמיים האפרוריים והמלנכוליים. טוענים שהנזיר הוא פרידריך עצמו, ליד קפלה פרוטסטנטית. אך המיקום האמיתי המילה Monk נזיר באה ממלה יוונית שפרושה "להיות לבד" ופרידריך משתף אותנו בבדידות הזאת. כולנו נזירים ועומדים על חופו של הלא נודע. פרידריך משתמש בצבעים קרים, חדים, תאורה ברורה, וקווי קונטור ברורים בין הקרקע והים המדגישים את התחושה של מלנוכליה, בידוד, וחוסר האונים האנושי אל מול כוחות הטבע. השמיים בגוונים תכול, לבן, אפור, ואוקר המביעים הרגשה סוערת. "הנשגב והאלוהי נמצא בכל מקום, אפילו בגרגיר חול" יצירה זו ממשיכה לדבר אל לב הדורות הבאים, היא על זמנית ואוניברסלית. בעיני יצירה זו של פרידריך מייצגת את הזרם הרומנטי יותר מכל בתחושות שהיא משדרת, באפסותו של האדם אל מול כוחות הטבע האינסופיים, בצבעים המלנכוליים, קומפוזיציה פתוחה א-סימטרית המדגישה את הכאוס, במשיכות המכחול החופשיות והמטושטשות, ובסמליות שהעניק פרידריך לטבע.

 

[0sveta0]

Snow and storm: steam-boat, 1842/

וויליאם טרנר/ Joseph Mallard William TURNER, 1775-1851 צייר אנגלי. בתחילת דרכו זכה להכרה רבה וציוריו הולידו תגובות נלהבות שליוו אותו כל חייו. טרנר מאופיין בצבע עשיר. באמצע הקריירה שלו הקסים את טרנר האור עצמו. המקום- סחירת הסצינה המתוארת נותר הכרחי אבל הוא הכרחי רק כנקודת מוקד לאור, ככלי קיבול יקר ערך. טרנר התחנך בצעירותו כצייר אקוורל ובסופו של דבר מימש את חופש ההבעה האופייני לצבע המים בצבע השמן ויצר שפה אמנותית חדשה לגרמי. היכרותו עם מכינקת האור התעצמה מאוד בתקופת נסיעותיו לאיטליה לאחר שנסתיימו מלחמותיו של נפוליאון. לטרנר היו חזיונות של עולם דמיוני מלא זיו ומפיק נוגה , אולם לא היה זה עולם של שלווה אלא עולם של תנועה, לא עולם של הרמוניות פשוטות אלא עולם של תפארת מסנוורת. הוא הרבה להשתמש באפקטים שיצרו דרמטיות רבה לעיני הצופה. יצירותיו מתארות את הרגעים הרומנטיים והנשגבים של הטבע. טרנר מצליח להפיק את הרומנטי לא רק מהנוף הטבעי, אלא גם מנוף אנגליה התעשייתית עם הרכבות הדוהרות והעשן המתמר. צייר בן זמנו של קונסטבל ויריבו. הוא בעיקר התעסק עם האור וביצירותיו האחרונות יותר האור שוטף את הכל ובניסוחו של קונסטבל: "צוירו בקיטור צבוע". Snow and storm: steam-boat, 1842/ ספינת קיטור בסופת שלג זוהי אחת מהיצירות היותר נועזות של טרנר. ציירים אחרים שעסקו באותו נושא של נוף ימי ציירו לפי ראות עיניהם ולפי מה שלמדו לדעת איך האוניות נראות ובנויות. וניתן אף לבנות אניות כאלה לפי ציוריהם, אך לא ניתן לבנות ספינה לפי תמונתו של טרנר. הוא מתאר בפנינו את שלד הקודר של הספינה, והדגל המתנופף בעוז מעל לתורן- רושם של מאבק עם הים המשתולל ונחשוליו המאיימים. אנו חשים בסחיפת הרוח ובהתרוצצות הגלים. אין לנו פנאי להסתכל בפרטים. הם נבלעים בברקיו המסנוורים ובצלליו הקודרים של ענן הסופה. ניתן לחוש מה פירוש הדבר לחוות סופה ועוד סופת שלג באמצע הים. אטימותו של השלג המסחרר, העננים הסמיכים המסתלסלים מארובת העשן געשם הזועם של המים כולם משתלבים בריאליזם מפחיד מדי, אולם אם נסלק את הכותרת ונשנה את התקופה, נולד לחשוב שזהו ציור מופשט. זוהי גדולתו של טרנר. אצל טרנר- הטבע משקף ומביע את רגשות האדם אנו חשים את עצמנו קטנים והמומים לנוכח כוחות שאין לנו שליטה עליהם. שימוש במשיכות מכחול נמרצות, ניתן לראות אף את עקבות המכחול , ואת עוביו של הצבע המונח בתנועה חסרת מעצורים על הבד. יחד עם זאת ישנו סדר מופתי ואיזון כלשהו גם בצבעים וגם בקומפוזיציה מעגלית/ספירלית השואבת אותנו פנימה. יש משהו בוהק אף בסערה עצמה בגוון הזהוב השזור בציור.

 

[0sveta0]

סיכום

הרומנטיזם החל עידן חדש. הוא נולד כתוצאה מהפיכות/מלחמות/הלך רוח משתנה. הלך רוח זה הוליד אצל הרומנטיקאים רצון לקחת השראה מהטבע ומהרגש הפנימי. המחשבה שהיצירה, אם זה ספרות/שירה/אמנות/מוסיקה צריכה להתבסס על רגש היא אוניברסלית. ולפיכך האמנים בצרפת אנגליה, ספרד, ארה"ב, וגרמניה יצרו אמנות חדשה, מעיזה, חצופה, מרגשת ללא קשר דתי/לאומי אם כי כל אחד יצר מסיבתו שלו. אך אנו נמצא הבדלים מסויימים גם בתוך הזרם הרומנטי.ישנה התפתחות לאורך השנים ביצירות של האמנים. בהכללה ניתן לומר שהיצירות הראשונות יותר הן יותר פיגורטיביות והמאוחרות יותר לקראת 1850 (סוף התקופה הרשמי) הן יותר נוטות לאקספרסיה והפשטה. האמן עובר תהליך של התפתחות לעבר האני האמיתי שלו. ישנן יצירות המבוססות על מאורע/מחזה אך אופן הביטוי הוא רגשי, אמוציונלי, אימפולסיבי, ובציורי הנוף הטבעי/עירוני הנושא הוא הטבע המבטא את תהפוכות הנפש של האדם ואת מעמדו ביקום. התנועה הרומנטית הולידה ופתחה דלתות להרבה זרמים אחרים שקמו אחריה. לאימפרסיוניזם-בהשפעה מהאור, למופשט (מוויליאם טרנר), לריאליזם. בדרכים רבות הרומנטיזם חלחל לנפשות רבות פנימה וממשיך להשפיע עלינו גם כיום. לסיכום ניתן למצוא בסיס משותף בין האמנים הרומנטיים את המאפיינים האמנותיים, אך כל אמן ביטא את עצמו בצורה שונה מרעו למרות שנחשבו לחברים באותו זרם. • קומפוזיציה דינאמית, פתוחה, א- סימטרית. • צבעוניות עזה, צבעים מנוגדים או צבעים משלימים. • צבעים חמים וקרים על פי תורות הצבע של גיתה ודלקרואה. • משיכות מכחול חופשיות, טשטוש, אימפסטו, עירפול. • שמיים סוערים ודרמטיים, השתקפויות, טבע רחב ידיים. • תאורה דרמטית בארוקית – ניגודי אור/צל – כיירוסקורו. • תנוחות דינאמיות (פיגורה סרפנטינטה), הבעות פנים ומחוות גוף דראמטיות. • שימוש בסמלים, צורות אלגוריות וכו'. זהו, עד כאן להיום, מקווה שעזרתי

 

[b e t h]

ואוו, תודה רבה!

 

[איזידור דאקאס]

????

ז'ריקו הוא אביו הרוחני של דלאקרואה? ממתי? מעניין איפה זה כתוב

 

[איזידור דאקאס]

דלאקרואה

השנה שבה מת ז'ריקו - 1824, הייתה השנה בה דלקרואה גויס "בכפייה" לתוך ה"כת" הרומנטית, ככוח יוצאה לתרומתו ל- Salon של אותה שנה: "ההשמדה של כאוס" (The Massacre of Chios) . עיתוי זה של יצירתו גרם לכך שראו בו יורשו של ג'ריקו, a Titian to his Giorgione – 'ניצול' שהאריך ימים ואשר הביא את הסגנון החדשני של ז'ריקו לידי מימוש. דלקרואה למד רבות מ- ז'ריקו (והושפע עד מאד ממותו הטרגי), אך לעולם לא היה קרוב אליו במישור האישי או האמנותי. ז'ריקו היצרי והלא יציב, השליך עצמו למרכז האקטואליה במרץ אובססיבי. דלקרואה, בניגוד לז'ריקו הסווה את רגשותיו, מאחורי שליטה מברזל. מלבד ביצירתו החריגה "החירות מובילה את העם" (Liberty Leading the People) הוא לא צייר שום דבר שהתייחס לצרפת בת-זמנו. רוב הסצנות שלו היו מההיסטוריה והספרות, ואלו שהיו מודרניות הוצבו בארצות מרוחקות. חקירתו את האלימות והשפלות לעולם לא הפרה את ה-'רטט ציורי טהור' של: משטחי ציור מבריקים, הרמוניה של צבעים מלאי חיות ונמרצות. נראה, שרק רגש אחד התחרה, בדאגות אלו כמניע בציוריו: ה- spleen = זעם ודכדוך – 'חוש בודלייריאני' (Baudelairean sense) של שעמום/חד-גוניות שמורגש אפילו בציור הכי מלא תשוקה ולהט שלו, ובא לידי ביטוי באופן מובהק בציורו: Algerian Women. לדעתו של בודלייר הייתה זו ההתנתקות הזו שהפכה את דלקרואה לנעלה בקרב האמנים החיים. הוא הניח כי הייתה זו תוצאה של אכזבה ושנפש יצרית הסתתרה מאחורי החיצוניות שובת הלב, שהוא היה: "'הר-געש' שנחבא באופן אמנותי בין זר של פרחים". דלקרואה היה אומן של הסתרה עד כדי כך שאפילו הצהרת בודלייר איננה אלא הנחה. היומנים והמכתבים חשפו רק מעט מעבר לשטחיות של חייו המשעממים. ובהם הוא מצטייר כמנומס אינטליגנטי אדיב ומלא רגש. יחד עם זאת לא הסיר את המסכה. (כשקוראים את תרגומו של בודלייר לפנטזיות של אדגר אלן פו, בודלייר מתייחס למרחק בין הפנטזיות לנטיותיו שלו עצמו..). למרות שדלקרואה התעקש לאחוז בשליטה והגיון האומנות שלו היא רומנטית. גם אם הוא הינו יותר אינטליגנטי ומהיר תפיסה משאר הציירים בני זמנו הרי שהוא חולק עמם נטיות דומות. בשונה מז'ריקו הוא התחיל את דרכו האומנותית לאחר נפילת האימפריה. אך היו לו זיכרונות נוסטלגיים של העבר הזוהר, בתקופת הזוהר של נפוליון הייתה משפחתו אמידה ולאביו הייתה משרה גבוה (גם אביו הביולוגי וגם אביו החורג היו בעלי משרות נחשבות). הוא נכנס לתקופת הרסטורציה - אחרי התבוסה של נאפוליאון – כצעיר עני ויתום, עם אחות מבוגר המנחה אותו. כמו ז'ריקו גם הוא למד בסטודיו של Guerin (אליו נכנס ב-1815) והיה כולו מחויב ל-grandes machines. מלכתחילה שאף לקבל עבודות מתאם הממשל (שהבטיחו מימון ותמיכה). לעומת ז'ריקו לא היו לו שום רגשות אשם לעבוד על אלגוריות ונושאים דתיים שהיו עיקר העבודות שקיבלו את ממון המדינה באותו זמן. הביטוי הטוב ביותר להבדל בין שני הציירים מתבטא בהופעת הבכורה של דלקרואה בסלון, בשנת 1822, עת הציג שם את יצירתו: "דנטה ווירגיליוס בגיהינום". תמונה זו חולקת כבוד ל"מדוזה" של ז'ריקו- שמייצגת אסון ימי; אך במקום אירוע בן זמנו, דלקרואה בוחר באירוע מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה והיא ה-Inferno של דנטה, המתארת את הרגע בו המשורר מועבר לגיהינום בחברתו של ווירגיליוס. המקור הספרותי היה אופנתי מאז יצירתו של Flaxman שלושה עשורים מוקדם יותר, והטיפול בו באור והצגת עירום בדומה למיכאלאג'לו, זו יצירה אקדמית מושלמת. בנוסף הטונים הכהים הם הרבה יותר אטרקטיביים מהאפורים והירוקים המחרידים של המדוזה". העיר Dis מספקת זוהר עשיר ברקע; הירוק שבמשטח הקדמי מודגש ומקבל חיות ע"י האדום של כיסוי הראש של דנטה וצבע גלימתו של ווירגיליוס.; והמשטח המרכזי בכלליותו מקבל איזון ע"י הכחול של גלימתו של איש המשוט (Phlegias) - . הרמוניה זו מצביע ה על עיסוקו בבעיות ציוריות טהורות שישלטו בעבודתו בשנים שלאחר מכן. היצירה "דנטה ווירגיליוס" זכתה להצלחה ונקנתה ע"י השלטונות וצוינה ע"י המבקר Adolph Theirs כהוכחה לגאוניות. חשוב עוד יותר הוא ש-Gros הזמין את דלקרואה לצייר בסדנא שלו שם יכל להכיר את אותם יצירות פרופגנדה מתקופת האימפריה שלא ניתן היה להציגן בציבור.

 

[infatuation]

סבטוש תודה וכל הכבוד על ההשקה

המאמר נכנס למאמרי הפורום

 

[0sveta0]

בבקשה!

שמחתי להיות לעזר!