כמה הרהורים

[מרתה אולוביץ]

כמה הרהורים

מכמה הודעות כאן בפורום ומכמה הערות אקראיות של בעלי, אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה להתמודד איתי.
ריינה הציעה לי לבדוק מה אני מרוויחה מזה שאני מחזיקה עדיין את האובדנות. עדיין לא העלתי את השאלה הזו בטיפול, אך היא כל הזמן איכשהו בפינה בראש.
אני לא ניהנת מזה שבעלי והאחרים דואגים לי, ועם זאת אני עדיין רוצה להיעלם, להפסיק לסבול, לא להיות בשטח. אולי אם אמות, אז יתמודדו עם אובדן אחד גדול, ולא עם הרבה אובדנים קטנים. האבל יהיה ברור ואחד.
אני מרגישה שאסור לי להגיד מה שאני באמת מרגישה, כי אז הדאגה מצד בעלי מתגברת. לכן אני מנסה לטשטש מה שאני מרגישה שם עמוק בפנים. אינני יכולה להכיל את הדאגה שלו אלי, והיא גם מתישה אותי. להיות בסדר, ושוב להיות בסדר. זה קשה. אני מרגישה שהוא שברירי מתחת למעטה החוזק שהוא מפגין, ואני צריכה להיות חזקה כדי שהוא לא באמת ישבר. הוא מבטיח שהוא לא יעזוב אותי בכל מצב, ואני מאמינה לו ובכל זאת פוחדת.
אני במלחמה תמידית - לא לפגוע, לא להפגע. לרצות להזיק לגוף שלי (כבר יש לי תוכנית שפוגעת בטווח הארוך) לבין לחיות חיים בריאים ומלאים.
לא יכולה עם הרצון לפגוע בעצמי, ולא יכולה בלי הרצון הזה.
קשה.

 

[תמר דגן 1]

מחשבות אבדניות

תודה לך מרתה שאת משתפת אותנו בהרהוריך.

מעבר לזה שאני מניחה שאת נתרמת מעצם העלאת הרהורים בכתב, שיתוף, קבלת אמפתיה, ופה ושם עצה - את עוזרת לכולנו להבין ניואנסים עדינים בנפשו של השואל עצמו למות.

בתוך כל המכלול הקשה כל כך של התחבטויות בנושא, אחד הקשים זה החשש להיות עול. לעיתים עולה על דעתך שאם לא תהיי עוד, אוהביך יתמודדו פעם אחת עם אבדן גדול ולא יהיו מוטרדים עוד בהכלת קשייך ושמירה עליך.

אני מרשה לעצמי להניח שאם תשאלי את עצמך ברגעים צלולים, במלוא הכנות והיושר הפנימי המאפיינים אותך, מה לדעתך היה עונה בעלך, במלוא יושרו וכנותו אילו היה נשאל במקום נייטרלי, כגון הפסיכולוג שלו, מה היה מעדיף - היה מעדיף אותך חיה, על אף כל הקשיים.

אני מניחה שהמחשבה על היותך עול ושעדיף יהיה לאוהביך בלעדיך, מופיעה בשני מצבים:
1. ברגעי מצוקה, כאשר הכאב צובע את שיקול הדעת הרציונלי.
2. יתכן שמחשבה זו היא חלק מהמחשבות הכפייתיות הכופות עצמן עליך, ואינם מגיעות מתוך מצוקה אם זחיצונית.

אם זה כך - יתכן שתוכלי להיעזר בכלים שלמדת להתמודד עם מחשבות כפייתיות. לאמר לעצמך גם לנוכח מחשבות קשות אלה, של היותך עול, כמו לנוכח הדחף לפגוע בעצמך - "אלו רק מחשבות כפייתיות". לשמחתי ולמזלי הרב, זכיתי בבעל אוהב שמעדיף אותי חיה על אף כל הקשיים.

 

[אני הוא האני]

מחשבות אובדניות

מרתה יקרה.
כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת.
מנסה לחשוב מה הרווח המשני במחשבות אלו.....
האמת לא מוצאת. במיוחד לאור העובדה ששומרת לעצמי...
או אולי משתפת את המטפלת בפגרה שלי.
אז איזה רווח יכול להיות לאדם שסובל לבד.
לא משתף.
לא מראה לסביבה כמה הוא באמת סובל.
אכן מתישה העמדת הפנים הזו
הרצון לא להדאיג את האיש. הילדים. הסביבה
"הכל טוב"
"החיים יפים"
לאכול את עצמך מפנים.
לבכות אל הכרית
לחייך בכוח.

והפתרון הזה של להיעלם.....
קורץ מאוד!

בהצלחה לנו.

 

[מרתה אולוביץ]

תודה אני הוא האני

אני כן משתפת את בעלי. השאלה היא המינון לשיתוף. הוא רוצה שאני אשתף אותו ב 100% מהרגשות שלי, ואני סבורה שעם חלק עלי להתמודד בכוחות עצמי, ולא להתיש אותו בכל הקשיים שלי.
בהצלחה גם לך.

 

[אוראוראור1019]

מרתה שלום

אני מבינה ומצטערת על הקושי. (אם אני נשמעת קצת לקונית זה מפני שכרגע אני נקייה ממחשבות אובדניות, ולא רוצה להתחבר אליהן, אז אני נשמעת לעצמי קצת מרוחקת או מנותקת, אבל תאמיני לי שאני מאוד מזדהה)

הדבר הזה של לשתף כל הזמן... היה לי קשר (שנשמע לי כמו זה שאת מתארת) כזה... וזה היה טוב מאוד... מעולה.. מדהים.. ואז זה הפך רע מאוד... נורא... בלתי אפשרי...
באיזשהו שלב הרגשתי גם נורא תלויה באדם השני ונורא נזקקת לו.
ואז הרגשתי נורא מחוייבת לו - לשתף אותו, ושהכול יעבור דרכו, ושהוא כאילו צריך לאשר לי או לא לאשר לי רגשות מסויימים או מחשבות מסויימות... ואז הרגשתי צורך להתמרד.. וככל שהיא (האדם הזה, חברה שהייתה לי) ניסתה יותר לדעת, ויותר לקחת שליטה (כך אני חוויתי את זה) על מה אני, איפה אני, כך בסופו של דבר הלכתי ונסגרתי.
בסופו של דבר לא רק שהיא בעצמה הותשה,
גם אני הותשתי מהמאמץ לשתף, לתרגם אתהמחשבות שלי וההרגשות שלי כך שיובנו לה,
כי בעצם היו דברים שמאוד הבינה אותי
והיו דברים שבכלל לא, והמאמץ לתרגם את זה לשפה שלי היה מלאכותי ונידון לכישלון (בגדול. פה ושם ברור שהצליח) ומוטב היה לו הייתי משתפת אותו עם מי שמבין במקום שמתאמצת בכל הכוח לתרגם עבורה.
לא יודעת מה ואם מדבריי מתחבר אלייך, חשבתי שכדי שאשתף.
שיהיה טוב

 

[אוראוראור1019]

מרתה, וגם -

אני אכתוב משהו שאולי לא הייה לך קל לקרוא. זה מתוך עצמי כמובן וההתחבטויות שלי לגבי קשרים, ואולי לא נכון לך.
כתבת:
הוא מבטיח שהוא לא יעזוב אותי בכל מצב, ואני מאמינה לו ובכל זאת פוחדת.

אז האם את מאמינה לו או לא מאמינה?...
אולי את מנסה להאמין לו כדי לרצות ולהרגיע חלקים בתוכו וחלקים בתוכך?...
אבל בעצם חוסר האמונה חופר מתחת?...

והאם זה ככ לא בסדר/דפוק/פסיכי/לא-נורמלי/לא הגיוני (בחרי את המדויק לך) בעולמנו הכה דפוק, מורכב, מטולטל ומטלטל לא לתת אמון בקשר שמובטח בו תמיד לתת אמון ותמיד להיות ואפפעם לא לעזוב?...
אני מרגישה שבפסיכולוגיה תמיד הופכים את זה לאיזה פגם שלי, שאני בגלל חיי הילדות והנעורים הקשים שלי לא מסוגלת לתת אמון בבני אדם.
אבל את יודעת מה?..\
אני נותנת בבני אדם אמון היום, אבל מוגבל.
לעולם לא הייתי רוצה יותר להאמין למישהו שיגיד לי "אףפעם לא אעזוב אותך".
אין הפי אנדים כאלה במציאות, ואם יש פה ושם - הם לא נובעים רק ממנו, הזה שלא עוזב, אלא הרבה גם ממנו - הזה שלא רוצה להיות נעזב.

בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי שמעתי את עצמי אומרת:
"אני לא יכולה לתת אמון באף אדם שלא יעזוב אותי."
ואז שמעתי את עצמי מוסיפה:
"האדם היחיד שאני בטוחה שלא יעזוב אותי לעולם הוא אני."
ואז הייתה שתיקה לרגע, ואז שמעתי את קולי, קול חלושות:
"וגם זה לא בטוח, גם על זה אני צריכה לעבוד".

 

[מרתה אולוביץ]

תודה אוראוראור,

אני אנסה לענות על שתי ההודעות שלך בהודעה אחת.
אינני בעד לשתף אותו כל הזמן. זה קשה לי פיזית ונפשית. מי שרוצה להיות מסונכרן עם כל צעד שלי, זה הוא. למשל היום, השתעשעתי לי במחשבות על המוות, אבל אם הייתי מספרת לו, הוא היה נלחץ. ואם זה היה מחמיר ורק אז הייתי מספרת לו, הוא היה שואל ממתי אני מרגישה ככה, ומתמרמר עלי שלא סיפרתי לו את זה מהתחלה. אז אני משתדלת לא לספר לו כל דבר. לי זה בסדר, אבל לו, שהוא רוצה לשלוט על הדברים ככל האפשר, זה קשה.
לגבי מאמינה או לא מאמינה לו - כשהתחתנו, אחד הדברים שהיה לי קשה איתו, היה לתת בו אמון שבאמת הוא אוהב אותי ורוצה לחיות איתי. מידי פעם הייתי מעלה אפשרות שנפרד, והוא היה מזדעזע. לאט לאט למדתי לתת בו אמון. עם זאת, האמון שלי בו הוא רק 99%. באיזה שהוא מקום בלב חסר לי מעט אמון שהוא ישאר איתי, שהרי אני יכולה להיות מאוד קשה ומאוד לא צפויה. אני פוחדת שמתי שהוא ימאס לו ממני, למרות שזה לא המצב הסביר. הפחד הוא בגללי, לא בגללו. הוא נותן את כל כולו לי, ואני לא מצליחה לתת בו את כל האמון האפשרי. אני יכולה לחשוב על הרבה אפשרויות למה טוב לו להיות איתי ולא לעזוב אותי, זה לא האישיו. אנחנו פשוט יודעים שלכל אחד מאיתנו יש שריטות, וכל אחד שורד את השריטות של השני, וביחד אנחנו די משלימים אחד את השני. אחרת לא היינו ביחד כל כך הרבה שנים.
&nbsp

 

[אוראוראור1019]

זה מקסים בעיניי מרתה,

ש
וכל אחד שורד את השריטות של השני,

ונשמע לי שאת עושה הכול ממש נכון,
ויתכן /שכל הדברים שכתבתי הם מלבי מחווייתי ומנסיוני, ובכלל לא שייכים אלייך.
וזה מאוד יפה שאת מוסיפה כל פעם את הפרח הקטן והצבעוני.

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, תמר

אני איעזר בעצה שלך להתייחסות למחשבות הללו.
&nbsp

 

[מישהי1631]

מרתה, איך היית מרגישה אם היה איום אמיתי על חייך?

אם, חס וחלילה, היית נתקלת במחבל, תאונה או מחלה קשה?
היית מקבלת אותם בברכה, כי מאסת בחייך?
נסי לדמיין שחייך בסכנה. אני מניחה שאם זה היה קורה (שלא נדע) היית רוצה אותם פתאום, היה לך חבל לוותר עליהם.

 

[תמר דגן 1]

איום ממשי על החיים - איתגור למשאלת מוות

תודה רבה מישהי1631,

שאלה מאוד מעניינת!
אני מזמינה את כל העסוקים במחשבות אבדניות לשאול את עצמם בכנות שאלה זו.
רצוי בזמן שקט יחסית, לא בזמן סערה רגשית.
אני מניחה שהתשובות תהינה מגוונות, כיוון שמחשבות אבדניות אינן דבר אחד.
סיבותיהן מגוונות ואופיין מגוון.
זו גם הסיבה שחלקכן מתקשות לענות על שאלת הרווח המשני שעלתה כאן.
היא נכונה לחלק מהעסוקים במחשבות אבדניות, ולא לאחרים.
כך גם חלק מהשואלים עצמם למות עסוקים בפגיעה עצמית וחלק אינם.
חלק מהפגיעות העצמיות אינן מלוות במשאלת מוות וחלק כן.
חלק שואלים נפשם למות כדי להפסיק כאבי נפש בלתי נסבלים,
ואחרים פוחדים מאוד ממחשבות אלה הנכפות עליהם מבלי שהוזמנו,
כיוון שהם ממש, אבל ממש לא רוצים למות.

השאלה האחרונה שעלתה כאן עשויה לשפוך אור על מהות ואופי המחשבות האבדניות.

אתם מוזמנים לשאול עצמכם בדיוק שאלה זו:
"איך היית מרגיש/ה אם היה איום אמיתי על חייך?",
ולשתף אותנו בתשובות אליהן הגעתם.

 

[סף40]

אני מצרה על כך שזה שפגע בי

אמנם לא פיגוע, תאונת דרכים או משהו כזה......
אבל כן עבורי זה היה ה"פיגוע"
לא השלים את העבודה
והיה פוטר אותי מכל מה שעובר עליי עכשיו.

 

[תמר דגן 1]

פתרון סופי לבעיה זמנית, קשה ככל שתהיה

מבינה לגמרי את הרגשתך.

אלא שאם היה משלים את העבודה - לא היית יכולת לשנות את הדברים ולחזור לחיים נורמליים. אולי אפילו שמחים. אולי אפילו זוגיות, אהבה, מין בריא.
או לפחות אהבה לעצמך ולחייך.
ובעצם - זה לא לפחות. זה הכי חשוב.

ואילו עתה, כיוון שלא השלים את המלאכה - עם כל הקושי העצום הכרוך בדבר, יש באפשרותך לתקן את העוול הנורא שנגרם לך, לא להכנע לו.

הוא פגע בך פעם אחת.
הפסיכולוגית פגעה בך פעם שניה.
ואילו את - פוגעת בעצמך פעם שלישית, בזה שאינך מאפשרת לעצמך להשתחרר מהטראומה.

אני סקרנית, אם כי אינך חייבת לענות כאן. יכולה לענות לעצמך:
לפני הפגיעה הנוראית, היית בחורה שמחה? בקשרים חברתיים? בקשרים זוגיים?

 

[סף40]

החיים לפני

כן הייתי בחורה שמחה
עובדת
יוצרת
לומדת
תורמת לקהילה
מתנדבת
פעילה.

תמיד מוקפת בחברים, מחזרים, חברות.

חיי נהרסו!!!

מה הטעם???????
איך אפשר לחזור?
איך אפשר לשכוח?
איך אפשר לשחזר?

כן היאוש גובר מיום ליום.
ואיתו הרצונות והמחשבות.

 

[תמר דגן 1]

טיפול בטראומה חד פעמית - אחד היעילים

סף יקרה,

מכל מה שכתבת עד כה הנחתי, וקיויתי לשמוע מפורשות, שלפני הפגיעה הקשה היית בחורה שמחה, פעילה, מוקפת חברים מחזרים וחברות.
זה אומר שיש לך לאן לחזור!!! יש לך בסיס טוב!!
הכורת גדע ענפים, עלים, פרחים ופירות, אבל אם השרשים בריאים, הגזע יכול להצמיח ענפים חדשים, ואלו יצמיחו שוב עלים פרחים ופירות.
את במשבר נוראי, קשה, וכואב. כל כך כואב שאינך יכולה לראות כיצד ניתן לחזור ממנו לחיים שהיו לך. אפשר בהחלט להבין את התחושה שחייך נהרסו, אך זה לא חייב להיות כך!!!

מבין כל הטיפולים, טיפול בטראומה חד פעמית, באנשים שעד הפגיעה היו שמחים פעילים וחברותיים, הוא הקצר והמבטיח ביותר. הרבה יותר קשה לטפל כאשר הטראומות הן מגיל צעיר ומתמשכות. כאשר לא נוצר האמון הראשוני בדמויות ההוריות.

כתבת בעבר שבעקבות הפגיעה איבדת אמון בבני אדם. זה מאוד שכיח בפגיעה מינית, ועושה את הטיפול למורכב יותר מאשר טראומה מתאונת דרכים או פיגוע. אני מאוד מקווה שהפגיעה לא באה מידי בן משפחה קרוב, שזה בהחלט קשה יותר מאשר ידיד או אדם זר. אולם גם אז - לאחר שלב בנית האמון במטפל, הטיפול עשוי להיות קצר ויעיל.

תני לעצמך את ההזדמנות לשקם את חייך, ולחזור להיות הבחורה השמחה, הפעילה, העובדת, מתנדבת, ומוקפת חברים מחזרים וחברות.

הפגיעה לא תישכח לעולם.
טיפול טוב ירפא אותה מפצע מדמם לצלקת. מזכרון טראומטי לזכרון רע. וההבדל הוא תהומי. עם פצע מדמם ברגל אי אפשר לזוז. עם צלקת אפשר לטפס על הרים ולרקוד. רק כשמסתכלים עליה נזכרים ומתעצבים. היא לא בולמת את החיים.

מאחלת לך שתאמיני. ואז תקחי את הצעד, ותעזי.
לא מגיע לך עונש על חטא שלא חטאת!!
מגיע לך ואת יכולה, לחזור ולהיות הבחורה השמחה, הפעילה, המוקפת חברים ומחזרים.

תאמיני, ותעזי !!!

 

[פנתרית סגולה]

 

[מרתה אולוביץ]

בדיוק חשבתי על זה היום

השתעשעתי לי במחשבות על להפתיע את כולם בתוכנית אובדנית מסוימת, משהו שאם לא יצילו אותי בזמן יש סיכוי סביר שאמות. תוכנית די בטוחה. ואז עלתה לי המחשבה ומה אחר כך? נניח אני אעשה את זה, האם אתקשר להלשין עלי לבעלי ולהזעיק אותו? האם כשהוא יתקשר ואני לא אענה הוא ילחץ ויבוא הביתה לבדוק מה איתי ולהציל אותי? ואם אני באמת אמות, איך אני ארגיש עד רגע המוות? (ולכן מתכננת לקחת כמה כדורי שינה כדי לא להרגיש את רגע המוות)
השאלה הזו עולה גם כשיש פיגועים או כשאני בחוץ - לפעמים אני חושבת למה אני לא מעורבת בתאונה או בפיגוע?
לא הצלחתי לתת לעצמי תשובה ברורה מה הייתי עושה אם הייתי ממשת את התוכנית האובדנית שלי, אין לי תשובה ברורה מה הייתי עושה במקרה של מחלה מסוכנת. אני רוצה להאמין שהייתי מקבלת את המוות בברכה.
בכל אופן, כל עוד אינני בטוחה שאני לא רוצה שיצילו אותי, אני לא עושה כלום.

 

[נעמי טאובר]

השתעשעות במחשבות

שלום לך מרתה
כמה טוב שאפשר להשתמש בדמיון כדי לבחון ממקום בטוח תכניות לפגיעה עצמית. כך את מגלה שיש תחושות סותרות בתוכך ולא כל כולך ברצון למות. את מזהה שאת עלולה לחוש רע, חרטה וצער- אם תעשי מעשה בלתי הפיך, בעודך בהכרה.
האם ייתכן שבעצם הפנטזיה האמיתית היא לא למות אלא לסיים את הסבל? עם תקווה, גם אם לא רציונלית, שיש משהו טוב יותר אחר כך?
אולי משאלה לסוג של reset שיאפשר התחלה חדשה וטובה יותר?

 

[מרתה אולוביץ]

תודה, נעמי

היום המשכתי להפוך במחשבות שלי את משאלת המוות שלי. אני מניחה שכמו שהזכרת בדברייך, זה סוג של רצון להפסיק את הסבל. אבל מה שעלה עוד שכשאני חושבת על המוות ומתכננת תוכניות, זהו סוג של ריגוש בשבילי. נורא מרגש אותי לחשוב איך אני אעשה זאת, מתי ולמה, ואני לא באמת רוצה למות אלא לחוות את מה שמסביב לאובדנות. במחשבה שניה, גם נסיונות הפגיעה עצמית שלי הם בעצם סוג של ריגוש, הרבה מעבר לנסיון להפסיק את הסבל. והשאלה הנשאלת היא, שאם זה ריגוש, מדוע דווקא ריגוש של אובדנות ולא סוג אחר? הרי יש כל כך הרבה דברים שיכולים לרגש אותי ואינם מסוכנים.
נקודה למחשבה.

 

[נעמי טאובר]

שאלות מצויינות

מרתה יקרה
את שואלת שאלות מעולות את עצמך, אכן חומר למחשבה ולהעמקה בטיפול...
מה יש בריגוש סביב מחשבות על ביצוע פגיעה עצמית שמושך יותר ומרגש יותר מריגושים אחרים?
האם יכול להיות שזה קשור להיבט של יחסים? למחשבות על תגובות אפשריות של אחרים? לאפשרות להפעיל אותם?