לולה לוליטה
New member
כל כך קל
לא קל להרגיז אותי אני תמיד מזכירה לעצמי לא לשפוט ולא לרחם אלא לחוש חמלה לא קל לזעזע אותי אני תמיד זוכרת שהכל מתנהל כפי שהוא אמור להתנהל ועליי רק לבצע את מיטבי לא קל לעניין אותי אני לא מסוגלת להתרכז אלא אם אני תחת לחץ לא קל לאהוב אותי כנראה כי אני לא אוהבת את עצמי מספיק למרות שנדמה לי שאני מאוד אוהבת אותי לא קל להכיר אותי כי אני סרטנית קלאסית עם שריון של צב בן 200 לא קל לרצות אותי אני רוצה שיאהבו אותי כ"כ עד שאני דואגת בכוונה להתנהג הפוך כדי לוודא שאני לא מתנהגת בצורה מסויימת רק כדי שיאהבו אותי לא קל לרצות אותי כי כולנו מסוגלים לכל כך הרבה יותר משאנו עושים שזה פשוט פתטי לטעון אחרת. כבר אמרתי שאני משתדלת לא לשפוט ? לא קל לחבק אותי דווקא צריך להיות קל, אני כ"כ רכה ונעימה וכ"כ אוהבת חיבוקים, ועדיין - הם כ"כ נדירים. לא קל להבין אותי אני בקושי מצליחה להכיל את בליל 1000 הקולות בשפות שונות שמתנגן לי בראש, לא אצפה שאחר יצליח להבין לא קל להאמין בי כי אני חסרת אומץ להאמין בעצמי וביכולות שנדמה לי שניחנתי בהן לא קל לשמוע אותי כי אני מדברת כ"כ בשקט, רק שלא ישמעו ואאלץ ליצור אינטרקציה ממשית שתכאיב לי לא קל לדבר אליי כי אני מגיבה בכזו צורה פשוטה שזה בלתי נתפס שמשהו יכול להיות כ"כ פשוט לא קל לחוש בי כי אני עושה כמיטב יכולתי להיות הכי מוחצנת והכי בלתי נראית בו זמנית לא קל להרגיש אותי כי אני מרחפת במקום שאף אחד לא רוצה לראות וכ"כ כ"כ כ"כ קל לי לא להרגיש כלום ולהרגיש את הכל, בו זמנית. אבל זה לא מרגיש שלם, וזה בסוף יוצא בדמעות מוזרות שמכילות בתוכן הכל. כ"כ קל. והשאלה היא, איך אפשר לשאוף לתחושת שלמות פנימית ? זו לא אשליה ? איך אפשר לרצות לחוש שלמים כשהשלמות מכילה בתוכה כ"כ הרבה דברים סותרים, כואבים, איך משלימים עם אכזבה ? ייאוש ? פחד ? צריך בכלל להשלים איתם ? אולי אני לא כ"כ קשורה לכאן כרגע אבל לא יכולתי לחשוב על מקום אחר לפרסם את תהיותיי בו.. אם הנושא הזה כבר נטחן ונלעס אז פשוט תתעלמו, גם זה קל
. לילה טוב לכולם
לא קל להרגיז אותי אני תמיד מזכירה לעצמי לא לשפוט ולא לרחם אלא לחוש חמלה לא קל לזעזע אותי אני תמיד זוכרת שהכל מתנהל כפי שהוא אמור להתנהל ועליי רק לבצע את מיטבי לא קל לעניין אותי אני לא מסוגלת להתרכז אלא אם אני תחת לחץ לא קל לאהוב אותי כנראה כי אני לא אוהבת את עצמי מספיק למרות שנדמה לי שאני מאוד אוהבת אותי לא קל להכיר אותי כי אני סרטנית קלאסית עם שריון של צב בן 200 לא קל לרצות אותי אני רוצה שיאהבו אותי כ"כ עד שאני דואגת בכוונה להתנהג הפוך כדי לוודא שאני לא מתנהגת בצורה מסויימת רק כדי שיאהבו אותי לא קל לרצות אותי כי כולנו מסוגלים לכל כך הרבה יותר משאנו עושים שזה פשוט פתטי לטעון אחרת. כבר אמרתי שאני משתדלת לא לשפוט ? לא קל לחבק אותי דווקא צריך להיות קל, אני כ"כ רכה ונעימה וכ"כ אוהבת חיבוקים, ועדיין - הם כ"כ נדירים. לא קל להבין אותי אני בקושי מצליחה להכיל את בליל 1000 הקולות בשפות שונות שמתנגן לי בראש, לא אצפה שאחר יצליח להבין לא קל להאמין בי כי אני חסרת אומץ להאמין בעצמי וביכולות שנדמה לי שניחנתי בהן לא קל לשמוע אותי כי אני מדברת כ"כ בשקט, רק שלא ישמעו ואאלץ ליצור אינטרקציה ממשית שתכאיב לי לא קל לדבר אליי כי אני מגיבה בכזו צורה פשוטה שזה בלתי נתפס שמשהו יכול להיות כ"כ פשוט לא קל לחוש בי כי אני עושה כמיטב יכולתי להיות הכי מוחצנת והכי בלתי נראית בו זמנית לא קל להרגיש אותי כי אני מרחפת במקום שאף אחד לא רוצה לראות וכ"כ כ"כ כ"כ קל לי לא להרגיש כלום ולהרגיש את הכל, בו זמנית. אבל זה לא מרגיש שלם, וזה בסוף יוצא בדמעות מוזרות שמכילות בתוכן הכל. כ"כ קל. והשאלה היא, איך אפשר לשאוף לתחושת שלמות פנימית ? זו לא אשליה ? איך אפשר לרצות לחוש שלמים כשהשלמות מכילה בתוכה כ"כ הרבה דברים סותרים, כואבים, איך משלימים עם אכזבה ? ייאוש ? פחד ? צריך בכלל להשלים איתם ? אולי אני לא כ"כ קשורה לכאן כרגע אבל לא יכולתי לחשוב על מקום אחר לפרסם את תהיותיי בו.. אם הנושא הזה כבר נטחן ונלעס אז פשוט תתעלמו, גם זה קל