כל כך עצוב

[תורקיז]

כל כך עצוב

כל כך עצוב. לא יודעת מה שוב קורה לי. הכל שוב מתבלבל לי. עצוב לי, קודר, אני שוב בוכה כל כך. הגעגועים אליו פשוט קורעים. לא מצליחה להחזיק מעמד. שוב לא מרוכזת. מצד שני מחזיקה מעמד, מתפקדת! כלפי חוץ מציגה לפני כולם שהעסקים יותר טוב. אבל האמת שאני ממש במצב זיפת. מ ת ג ע ג ע ת. הלוואי שהיה קורה נס והיה חוזר אלי. לפחות לעוד קצת זמן. אני כל כך לבד. כולם כבר בטוחים שדי התגברתי, או שלפחות די מספיק כבר להתאבל. אבל מה הם מבינים? זה הם שחיים יום יום כבר שנה וחצי בלעדיו? הלילה זה מסוג הימים שבאמת כבר די נמאס לי להתמודד.

 

[הים רגוע]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

ישנם ימים כאלה ,זה לא קל ולא פשוט , והתמודדות היא חלק מחיינו ,אין בררה .. נסי למצוא לך קבוצה תמיכה להתמודדות עם השכול , אני אישית מרגישה היום שהתמודדתי ולא זקוקה לקבוצה כזו .. ישנם נפילות ,אבל הם כבר באות לעתים רחוקות ומשך זמנם מתקצר ... מחבקת אותך יקרתי

 

[נסיכת הכוכב]

שחג החנוכה יאיר את חייך

תשמעי יקירה החיבור לגעגוע מביא אותך לבכות וזה קורה שאת לבד בלילה כי זה הזמן שלך ושלו להתכנסות יחד , כמו כל הזוגות , שישנים יחד מיום ליום הגעגועים גוברים וקשה יותר ,אני חושבת שאין פתרון קסם לענין אולי המסיכה שאת שומרת כל היום מכבידה עליך את ההתמודדות האמיתית תנסי להיות אמתית בלי מסיכות לבננות לך עולם חדש עבורך ,שהוא לא חלק ממנו

 

[yamkachol]

כן, כן תורכיז שלנו, זה באמת איום ונורא,

ואין פלא שאת מרגישה כ"כ רע. את מתמודדת עם האובדן, וזו התמודדות קשה מאוד לכל החיים. זה שיש מי שחושב ש"מספיק להתאבל" - זה עינינו - שהוא יתאבל כמה שרוצה - ואת עושה מה שמתאים לך - לא מה שמתאים לו. זה עינינך הפרטי. זו ההתמודדות שלך עם האובדן. הכאב שלך, הרגשת הבלבול וחוסר השליטה - שאת מתמודדת איתן - אלה הענינים שלך. האם יש לך עם מי לחלוק את כאבך? טיפול כלשהוא? אני הולך, כל שבוע, לעו"ס שעברה הכשרה להתמודדות עם מקרי תראומה (כמו תאונות , פיגועים, התאבדות), והשיחות האלה מאוד עוזרות לי. כמו כן, השתתפתי בסדנא ( 30 פגישות ), של התמודדות עם אובדן בן / בת זוג - שמאוד מאוד עזרה לי. אולי גם לך יכול משהוא לעזור? שולח לך

 

[BennyKa]

העבר היה, עכשיו הזמן להביט קדימה

תורקיז יקרה ! המוטו שלי בחתימה למטה בא מתוך שיר של אהוד מנור ז"ל שרעיתי היתה מצטטת ושרה לי בשבועותיה ובימיה האחרונים:- אם קשה ללכת אין דבר, כל שעה הופכת לעבר, אל תביט למעלה לך ישר, כי בסוף הלילה יש מחר, עצב, בא והולך לו, לא נשאר, אם גם עצב מולך לו, אין דבר, הנה כבר זה עבר רעיתי האהובה הלכה מאיתנו בשמונה באוגוסט השנה לאחר מאבק קשה וארוך בלוקמיה אבל לאורך כל הדרך לא איבדנו את הראייה העניינית והמפוכחת הגורל אכזר אבל בלתי ניתך לשינויי - החיים נמשכים - וחובתינו להמשיך ולחיות למענינו, למען ילדינו וגם למען יקירינו שהלכו מאיתנו אינך יודעת מה קורה לך שוב? זה לא שוב! זה אתו הדכר בדיוק שמלווה אותך בשנה וחצי האחרונות - הגעגוע, האובדן, החוסר - אז אני לא אחדש לך שום דבר אם אני אומר שזה לא יישתנה כל זמן שאת אוחזת בזה ולא מרפה זה קשה אבל צריך להשלים עם העובדות הוא לא יחזור, אין ניסים מהסוג שאת מתארת - את בטח קוראת את הדברים האלה ובוכה אולי אפילו כועסת עלי, על הבוטות והישירות אבל עיצרי וחישבי לרגע האם נכון לקוות לנס שלא יקרה? אני חושב שלא אבל יש נס שיכול וצריך לקרות - איספי את עצמך והתחילי את הפרק החדש בחייך - בלתי תלויי בקודם. אהבתך לאישך הראשון לא תדעך ולא תעלם אבל יש בכולנו את היכולת לאהוב שוב, להרגיש שוב, לחבק את החיים ולהנות מהם כי רק אנחנו שאיבדנו יקרים ואהובים יודעים להעריך את החיים והכח שבהם אני מאמין בגורל - גם אם הוא אכזר - ושהוא מזמן לנו את הדברים שצריכים היו לקרות. אני מאמין גם שיבוא יום וכולנו נפגוש שוב את יקירנו ההולכים - ובינתיים חובתינו לחבק את החיים ולהנות ממה שהם מזמנים לנו ה-כולם שאת מדברת עליהם אולי לא מבינים - אני מבין - אני שם - ואני אומר לך השלימי עם העובדות והתחילי לחיות. את הגעגוגים , שלא יעלמו, השאירי לאתם רגעים שבהם את במודע תרצי לחזור אל אישך ולשתף אותו באושר שבחייך החדשים יש מחר....... תמיד יש מחר

 

[emmy5]

BennyKa מאוד אהבתי את דבריך,מלא חוכמה../images/Emo24.gif

 

[emmy5]

חג חנוכה שמח לכולם../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

 

[R a c h e l 1 3]

קשה לי לנשום..

תורכיז היקרה, לא מכירה את הסיפור שלך, אבל רק למקרא דברייך נעתקה לי הנשימה. אני כל כך מבינה מה עובר עלייך.. אני אלמנה כבר 6 שנים ועדיין יש לי את הימים האלו בהם אני קורסת, מתכרבלת במיטה ורק בוכה. ובקשר לחברה שמסביב: הם לעולם לא ממש יבינו כי איך אומרים: "זר לא יבין".. אני יודעת דבר אחד, ילדי הם אלו שנותנים לי את הכוח להמשיך הלאה, כי בעצם, אין ברירה. מישהו צריך לטפל בהם וה"מישהו" הזה זו אני..

 

[תורקיז]

תודה על מילות העידוד

תודה לכולכם. איך אומרים - כשקשה אז בכל הכיוונים. אפילו מחשב רק היום חזר לתפקד. איזה תקלה מעצבנת כך שלא יכולתי עד היום להתעודד מדבריכם. איך אומרת המטפלת שלי (שגם היא עו"ס שיקומית שמתמחה בטיפולי שיקום מסוגים שונים ומגוונים) אני מוצפת רגשית. אני מרגישה שאני עוברת "גל שני" של אבל. כלומר, עכשיו יש פרידות "מסדר שני" מהדברים שקשורים באהובי שאיננו עוד. דברים שקשורים באמו שאני כל כך אוהבת, דברים שקשורים בחברים משותפים שהיו הרבה יותר מחברים ועכשיו כבר לא. מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לצפות מאף אחד אלא מעצמי בלבד במישור המעשי. לא כל כך הבנתי שגם במישור הרגשי אין לי מה לצפות. זה שובר כל כך. במיוחד כשהגעגועים הם פשוט ..... נו, אתם יודעים!! הבדידות! העומס בלטפל בילדים לבד (כולל ניתוחים מורכבים לגדולה בת ה- 17) לתחזק בית גדול, להתמודד עם הכל לבד. והזוגיות שכל כך אהבתי עם טיולי יום השבת הזוגיים שלנו על האופנוע, השיחות הקטנות שלנו, התכנונים הלאה לטיולים בעולם, השגרה של חיים מוכרים עם הפנים קדימה. ההתייעצויות הגדולות של האם לחזור ללמוד תואר שני בשבילי ושלישי בשבילו, ההתייעצויות הקטנות: להחליף סלון או לא, (הוא תמיד אמר לא - אני אוהב את הסלון וצריך רק לרפד אותו מחדש ואני תמיד אמרתי - די רוצה חדש) לקנות או לא לקנות. היינו כגוף אחד. אני והוא אחד. הוא מת והלך בפתאומיות. ומה אני נשארתי? גוף אחד חתוך. כן, בזכות הטיפול אני כבר יותר אדם אחד שלם. אבל נעקר לי חלף ענק מהגוף, הלב והנשמה. חסר לי בימים הקרים האלה של תחילת חורף להתחמם ביחד, ולהדליק נרות ביחד? אנחנו מדליקים נרות. אני והילדים. ואפילו יש שמחה ליד השולחן. הילדים ואני צוחקים. ואפילו כבר יש התחלות חדשות עם מישהו אחר. אבל זה לא אותו דבר. תודה לכם על היותכם כאן באתר הזה.