כל כך כחולים...
שמונה וחצי בבוקר... אני פוסע בשלווה בתוך ים של אנשים ממהרים למשרד, נעים בחוץ, רוח נעימה, שמיים כל כך כחולים שלא מזכירים בכלום את הגשם של אתמול. אני חושב על כך שאני במשרד עד השעה שתיים בצהריים עובד על הכתבה לסופ"ש, הולך לאכול משהו, ונוסע לעבודתי השנייה ללמד קצת עברית. נכנס לי למשרד, מדליק את הטלוויזיות, שומע הודעות, ואז...... לא מאמין. זה לא קורה! לא פה! לא בארה"ב! היום הרגוע שלי מתחלף כמובן ליום לחוץ, עם הרבה עבודה. בכלל לא חשבתי באותו הזמן שיש לי חברים בניו יורק... אבל איפשהו בלב שמח שאני לא שם. ואז מתחילות התמונות מכאן. הפנטגון עולה באש. מפנים את הביית הלבן. מגיעות שמועות על מטוס שאנור להתרסק עליו. קצת מתחיל לפחד... בכל זאת, הביית הלבן מעבר לכביש... ואז מכונית תופת בסטייט דפרטמנט, ומתחילים לפנות את כל המשרדים שבבניין שלי, פקידת הקבלה משוחררת הבייתה, עובדים שמוגדרים כ"לא חיוניים" בגרירות מפונים, בלאגן ברחוב, סירנות, סנטורים בטלוויזיה, אפילו שרון, ביבי, פרס, יום אבל לאומי, ואני עובד... בשעות הצהריים המוקדמות נמסר לי שביה"ס בו אני מלמד עברית לא יפעל היום, וכך העבודה הראשונה שלי, בעקבות הפיגועים נמשכת עד תשע וחצי בערב. ראיתי תמונות מזוויעות עוד לפני ששודרו בטלוויזיה. ועדיין, הייתי כל כך מרוכז בלעשות את העבודה הכי טוב שאפשר, ולא חשבתי על כך שיש לי חברים בניו יורק... קיבלתי המון מחמאות על העבודה. הייתי שמח שעם כל הלחץ עשיתי אותה טוב. עכשיו התיישבתי לי עם ארוחת הערב שלי, ופתאום כל התמונות מהיום הזה התחילו לרוץ לי בראש. האנשים שקפצו מהקומה השמונים, האיש שרצה לצלם את הבניין ועף עם המצלמה מההדף, ברברה אולסן שהתקשרה לבעלה בסלולרי וסיפרה לו שהמטוס נחטף, המחשבה על כמות הישראלים שבטח נהרגו (מה נהרגו, נרצחו) שם וכמות האנשים בכלל. ופשוט התחלתי לבכות. יהי זכרם ברוך. וכמובן תקווה גדולה לשלומו של פנטום.
שמונה וחצי בבוקר... אני פוסע בשלווה בתוך ים של אנשים ממהרים למשרד, נעים בחוץ, רוח נעימה, שמיים כל כך כחולים שלא מזכירים בכלום את הגשם של אתמול. אני חושב על כך שאני במשרד עד השעה שתיים בצהריים עובד על הכתבה לסופ"ש, הולך לאכול משהו, ונוסע לעבודתי השנייה ללמד קצת עברית. נכנס לי למשרד, מדליק את הטלוויזיות, שומע הודעות, ואז...... לא מאמין. זה לא קורה! לא פה! לא בארה"ב! היום הרגוע שלי מתחלף כמובן ליום לחוץ, עם הרבה עבודה. בכלל לא חשבתי באותו הזמן שיש לי חברים בניו יורק... אבל איפשהו בלב שמח שאני לא שם. ואז מתחילות התמונות מכאן. הפנטגון עולה באש. מפנים את הביית הלבן. מגיעות שמועות על מטוס שאנור להתרסק עליו. קצת מתחיל לפחד... בכל זאת, הביית הלבן מעבר לכביש... ואז מכונית תופת בסטייט דפרטמנט, ומתחילים לפנות את כל המשרדים שבבניין שלי, פקידת הקבלה משוחררת הבייתה, עובדים שמוגדרים כ"לא חיוניים" בגרירות מפונים, בלאגן ברחוב, סירנות, סנטורים בטלוויזיה, אפילו שרון, ביבי, פרס, יום אבל לאומי, ואני עובד... בשעות הצהריים המוקדמות נמסר לי שביה"ס בו אני מלמד עברית לא יפעל היום, וכך העבודה הראשונה שלי, בעקבות הפיגועים נמשכת עד תשע וחצי בערב. ראיתי תמונות מזוויעות עוד לפני ששודרו בטלוויזיה. ועדיין, הייתי כל כך מרוכז בלעשות את העבודה הכי טוב שאפשר, ולא חשבתי על כך שיש לי חברים בניו יורק... קיבלתי המון מחמאות על העבודה. הייתי שמח שעם כל הלחץ עשיתי אותה טוב. עכשיו התיישבתי לי עם ארוחת הערב שלי, ופתאום כל התמונות מהיום הזה התחילו לרוץ לי בראש. האנשים שקפצו מהקומה השמונים, האיש שרצה לצלם את הבניין ועף עם המצלמה מההדף, ברברה אולסן שהתקשרה לבעלה בסלולרי וסיפרה לו שהמטוס נחטף, המחשבה על כמות הישראלים שבטח נהרגו (מה נהרגו, נרצחו) שם וכמות האנשים בכלל. ופשוט התחלתי לבכות. יהי זכרם ברוך. וכמובן תקווה גדולה לשלומו של פנטום.