חברה של הארנב הביוני
New member
כל כך הרבה כלום.
זו פעם ראשונה שלי בפורום הזה. אני בכיתה י´, בת 15. כל הסיפור שלי החל בערך בכיתה ט´, או בעצם לפני. תמיד היתה לי את ההרגשה הזו של הלבד... שאין לי אף אחד בעולם. לא מצאתי לי מקום. זה רק הלך והחמיר מכיתה ט´ הגעתי למצבים בהם בהם הייתי יושבת שעות בחדר ובוכה. תחלתי לפצות על המצב באוכל, וכתוצאה מכך, השמנתי. אני לא שמנה, אבל הוספתי למשקלי. תמיד היה לי את הפחד הזה ממ שאנשים יחשבו עליי... ואני לא בדיוק הבנאדם שיושב בצד. אני אוהבת חברה. אני אוהבת להיות במרכז העניינים, כל החים שלי הם בעצם הצגה אחת גדולה, אני אף פעם לא עצמי... אפילו שאני מרגישה כל כך חרא אני תמיד צוחקת... בזמן האחרון, אני יותר שקטה... נוטה יותר לשבת בצד ולהתבודד. אני והמוזיקה. מיותר לציין שאף פעם לא היה לי חבר ולא חלקתי אינטימיות עם אף אחד. כשאני מסתכלת במראה, בא לי להקיא. מהמראה שלי, מהפרצוף שלי, אני כל כך שונאת את עצמי, פשוט הכל בי אני שונאת. וזו הרגשה כל כך נוראית... אני לא מסוגלת להביא את עצמי למצב בו אוכל להיות שלמה עם עצמי. נדחיתי כל כך הרבה פעמים... והכאיבו לי כל כך הרבה פעמים שכבר אין לי כוח. במרץ שנה שעברה, התחלתי להקיא. אני מקיאה לא על בסיס קבוע, אבל כמעט כל יום. אני חייבת לרזות אני חייבת זאת לעצמי. אני כל כך ושנאת את עצמי! לפעמים הייתי הולכת בשכונה שלי ומקווה שיבוא רכב וידרוס אותי, או שתהיה לי מחלה סופנית ושאני אמות בייסורים קשים. אני בנאדם שלא ראוי לחיים בכלל... ורק רציתי לחלוק את זה אתכם, בתקווה שזה יוריד לי חלק מהכאב, כי אין לי אף אחד לספר לו את זה.
זו פעם ראשונה שלי בפורום הזה. אני בכיתה י´, בת 15. כל הסיפור שלי החל בערך בכיתה ט´, או בעצם לפני. תמיד היתה לי את ההרגשה הזו של הלבד... שאין לי אף אחד בעולם. לא מצאתי לי מקום. זה רק הלך והחמיר מכיתה ט´ הגעתי למצבים בהם בהם הייתי יושבת שעות בחדר ובוכה. תחלתי לפצות על המצב באוכל, וכתוצאה מכך, השמנתי. אני לא שמנה, אבל הוספתי למשקלי. תמיד היה לי את הפחד הזה ממ שאנשים יחשבו עליי... ואני לא בדיוק הבנאדם שיושב בצד. אני אוהבת חברה. אני אוהבת להיות במרכז העניינים, כל החים שלי הם בעצם הצגה אחת גדולה, אני אף פעם לא עצמי... אפילו שאני מרגישה כל כך חרא אני תמיד צוחקת... בזמן האחרון, אני יותר שקטה... נוטה יותר לשבת בצד ולהתבודד. אני והמוזיקה. מיותר לציין שאף פעם לא היה לי חבר ולא חלקתי אינטימיות עם אף אחד. כשאני מסתכלת במראה, בא לי להקיא. מהמראה שלי, מהפרצוף שלי, אני כל כך שונאת את עצמי, פשוט הכל בי אני שונאת. וזו הרגשה כל כך נוראית... אני לא מסוגלת להביא את עצמי למצב בו אוכל להיות שלמה עם עצמי. נדחיתי כל כך הרבה פעמים... והכאיבו לי כל כך הרבה פעמים שכבר אין לי כוח. במרץ שנה שעברה, התחלתי להקיא. אני מקיאה לא על בסיס קבוע, אבל כמעט כל יום. אני חייבת לרזות אני חייבת זאת לעצמי. אני כל כך ושנאת את עצמי! לפעמים הייתי הולכת בשכונה שלי ומקווה שיבוא רכב וידרוס אותי, או שתהיה לי מחלה סופנית ושאני אמות בייסורים קשים. אני בנאדם שלא ראוי לחיים בכלל... ורק רציתי לחלוק את זה אתכם, בתקווה שזה יוריד לי חלק מהכאב, כי אין לי אף אחד לספר לו את זה.