כל הפחדים,כולם
כל הפחדים כולם אשר נוצחו במלחמות, נשארו בליבי. כל הפחדים כולם אשר היו חזקים תחילה,הוכחו ככישלון מוחץ. כל אותה אהבה אשר התחילה כחידה עצומה, הפכה לקולס כומש. לב מרוסק לרסיסים קטנטנים היה בתוכי, במקום אשר אהבתך הייתה. בצד שמאל,אבל בעצם ,עכשיו אני נזכרת שלא האמנת שהוא קיים שם בכלל. אותו לב,מרוסק, מנסה להתאחות,לאט לאט ואף מצליח כהלכה. רסיס אחד, בודד ,מפוחד ומבוהל עדין, מנסה להתאושש, לצאת מליבי לעבור לזרם הדם ,ולהיות כמו כולם,כמו כל חלק אחר בגוף ,בזרם. אותו רסיס אהבתי, מנסה לצאת,אך בדרכו משאיר צלקת.כן, זוהי אותה הצלקת שהשארת בי ,ולא, לעולם אינה יכולה להגליד. מנסה אני ,בשארית כוחותי לעזור לאותו רסיס לצאת, מנסה בחוזקה, אך כל אשר קורה הוא פתיחת הפצע מחדש, פצע שאינו מצליח להגליד. צלקת זו אינה מחלה, היית צוחק בצחוק שיש בו שמץ של אמת. בעבר, היה אותו רסיס חלק משלם כאמור, חלק מלב. זוכר שאמרתי לך שאהבתי? אמרתי לך שאהבתי, למרות שלא שמעת מעולם. מעולם לא ידעת שאני רוצה אותך. אני רציתי את כולך. רציתי להעניק לך- את גופי, את נשימותי, את כל כולי. רציתי לתת רק לך. איתך ניצחתי הכל. איתך עברתי הכל.הידידות הייתה כה מפלאה, כה מהירה כפי שטענתי, ואתה השבת כהרגלך כי אין זה משנה אורך הקשר ,אלא מהותו. ואני ,כהרגלי, שבי אחריך. שבי אחרי חוכמתך, אחרי דרכך ,אחרי אמירותיך. בימי ראשון הייתי מורידה אותך ברכבת, וחוזרת מלוות בבכי-בכישל געגועים .בכי אשר היה מורגש בכל נשימה ודמעה אשר יצאה מהעין וזלגה אט אט ,מחקה כל טיפ איפור, אשר היווה את האושר שלי .לאן המשיכה הדמעה?כנראה שהייתה עמוקה מדי. דמעה שמעולם לא יובשה, שלא כמו זרם מים רגיל או ביצה . לא היה מי שינגב אותה,כי לא,זהו אינו היה תפקידך. בכי תמרורים, בכי מר, זהו היה הבכי. דמעות רבות זלגו ללא הרבה הבנה, הרי תחזור אתה ביום חמישי שוב. פני זוהרות. היה זוהרות מאושר, ממגע, מחיבוק חם ואוהב. מרצון בקרבתך- היה זה חלום , שאינו נמשך כל הלילה. אני יודעת שהייתי ילדה. אני יודעת שהייתי קטנה.אתה יודע מה ההבדל? אולי הייתי קטנה,אולי הייתי תלמידה. אולי הייתי קצת מעל לגובהי. אבל הבנתי. הבנתי הכל .הבנתי אותך ואתה הבנת אותי. חיפשתי דמות חזקה. דמות גדולה. דמעות שתיהיה לי להגנה. כחיה מבוהלת אשר מוגנת ע"י הוריה. כך היית אתה. הגנת עלי ואהבת אותי. אהבת אותי אהבה אמיתית. הכל היה מהיר, אולי היה מהיר מדי. אולי זו הייתה הבעיה. בום! אותו רסיס שהייוה בעבר חלק משלם. חלק משלם כ"כ מושלם התרסק מול פני. שוב, בכי תמרורים, בכי אסור היה בליבי, בנשימותי,בכל גופי. הפעם היה זה בכי של עצב. של חנק. חוסר יכולת לנשום, לזוז, להגיב. הכל התנפץ לי בפרצוף. לאט ובכאב רב. סליחות לא הועילו, עצב לי הגליד. הכל כתמול שלשום אצלך. אותו רסיס, שמנסה לצאת מליבי. רסיס שנשאר השאר האחרון בליבי, מנסה לצאת מליבי ,ולזרום בזרם הדם. הוא מצליח, ללא צל של ספק. הוא מצליח לצאת, לאט ,עובר חדר שמאלי ומגיע אפילו לורידים והעורקים. בקרוב הוא יהיה כשאר חלקי הגוף. בקרוב אותו רסיס יהפוך מוטציה ויהפוך כלא היה . דבר אינטגרלי הייתי קוראת לו. דבר רציף, ממשיך ,וזהה. השאלה היא מה לגבי. האם גם אני אהיה זהה כבעבר.
כל הפחדים כולם אשר נוצחו במלחמות, נשארו בליבי. כל הפחדים כולם אשר היו חזקים תחילה,הוכחו ככישלון מוחץ. כל אותה אהבה אשר התחילה כחידה עצומה, הפכה לקולס כומש. לב מרוסק לרסיסים קטנטנים היה בתוכי, במקום אשר אהבתך הייתה. בצד שמאל,אבל בעצם ,עכשיו אני נזכרת שלא האמנת שהוא קיים שם בכלל. אותו לב,מרוסק, מנסה להתאחות,לאט לאט ואף מצליח כהלכה. רסיס אחד, בודד ,מפוחד ומבוהל עדין, מנסה להתאושש, לצאת מליבי לעבור לזרם הדם ,ולהיות כמו כולם,כמו כל חלק אחר בגוף ,בזרם. אותו רסיס אהבתי, מנסה לצאת,אך בדרכו משאיר צלקת.כן, זוהי אותה הצלקת שהשארת בי ,ולא, לעולם אינה יכולה להגליד. מנסה אני ,בשארית כוחותי לעזור לאותו רסיס לצאת, מנסה בחוזקה, אך כל אשר קורה הוא פתיחת הפצע מחדש, פצע שאינו מצליח להגליד. צלקת זו אינה מחלה, היית צוחק בצחוק שיש בו שמץ של אמת. בעבר, היה אותו רסיס חלק משלם כאמור, חלק מלב. זוכר שאמרתי לך שאהבתי? אמרתי לך שאהבתי, למרות שלא שמעת מעולם. מעולם לא ידעת שאני רוצה אותך. אני רציתי את כולך. רציתי להעניק לך- את גופי, את נשימותי, את כל כולי. רציתי לתת רק לך. איתך ניצחתי הכל. איתך עברתי הכל.הידידות הייתה כה מפלאה, כה מהירה כפי שטענתי, ואתה השבת כהרגלך כי אין זה משנה אורך הקשר ,אלא מהותו. ואני ,כהרגלי, שבי אחריך. שבי אחרי חוכמתך, אחרי דרכך ,אחרי אמירותיך. בימי ראשון הייתי מורידה אותך ברכבת, וחוזרת מלוות בבכי-בכישל געגועים .בכי אשר היה מורגש בכל נשימה ודמעה אשר יצאה מהעין וזלגה אט אט ,מחקה כל טיפ איפור, אשר היווה את האושר שלי .לאן המשיכה הדמעה?כנראה שהייתה עמוקה מדי. דמעה שמעולם לא יובשה, שלא כמו זרם מים רגיל או ביצה . לא היה מי שינגב אותה,כי לא,זהו אינו היה תפקידך. בכי תמרורים, בכי מר, זהו היה הבכי. דמעות רבות זלגו ללא הרבה הבנה, הרי תחזור אתה ביום חמישי שוב. פני זוהרות. היה זוהרות מאושר, ממגע, מחיבוק חם ואוהב. מרצון בקרבתך- היה זה חלום , שאינו נמשך כל הלילה. אני יודעת שהייתי ילדה. אני יודעת שהייתי קטנה.אתה יודע מה ההבדל? אולי הייתי קטנה,אולי הייתי תלמידה. אולי הייתי קצת מעל לגובהי. אבל הבנתי. הבנתי הכל .הבנתי אותך ואתה הבנת אותי. חיפשתי דמות חזקה. דמות גדולה. דמעות שתיהיה לי להגנה. כחיה מבוהלת אשר מוגנת ע"י הוריה. כך היית אתה. הגנת עלי ואהבת אותי. אהבת אותי אהבה אמיתית. הכל היה מהיר, אולי היה מהיר מדי. אולי זו הייתה הבעיה. בום! אותו רסיס שהייוה בעבר חלק משלם. חלק משלם כ"כ מושלם התרסק מול פני. שוב, בכי תמרורים, בכי אסור היה בליבי, בנשימותי,בכל גופי. הפעם היה זה בכי של עצב. של חנק. חוסר יכולת לנשום, לזוז, להגיב. הכל התנפץ לי בפרצוף. לאט ובכאב רב. סליחות לא הועילו, עצב לי הגליד. הכל כתמול שלשום אצלך. אותו רסיס, שמנסה לצאת מליבי. רסיס שנשאר השאר האחרון בליבי, מנסה לצאת מליבי ,ולזרום בזרם הדם. הוא מצליח, ללא צל של ספק. הוא מצליח לצאת, לאט ,עובר חדר שמאלי ומגיע אפילו לורידים והעורקים. בקרוב הוא יהיה כשאר חלקי הגוף. בקרוב אותו רסיס יהפוך מוטציה ויהפוך כלא היה . דבר אינטגרלי הייתי קוראת לו. דבר רציף, ממשיך ,וזהה. השאלה היא מה לגבי. האם גם אני אהיה זהה כבעבר.