נכון, במידה רבה. וכן, נעמי,
הנה היום הלכתי לבית קפה בו יש הופעות, בד"כ של צעירים , ובד"כ אנשים צעירים מתכנסים בו, והבנות היפות והמטופחות האלה והבחורים הנאים, הצעירים, פטפטו, שוחחו, חייכו כל הזמן, ואני ישבתי, ללא חברה, והרגשתי: לשם מה כל הקיום שלהם? ההתכנסות הזאת, השיחות. ולשם מה תהיה ההופעה. והלא הם כולם, כמו כולנו, הולכים בסופו של דבר לקראת המוות. מה טעם בכל זה?
אח"כ ישבתי בחומוסיה קטנה, והבחור הגדול, השמן, החביב אליי, היה שם כדי להגיש חומוס, ואני חשבתי: לשם מה הקיום הזה שלו? מה הטעם בכל הגשת החומוס?
ואח"כ נסעתי הביתה באוטובוס וראיתי את בתי העיר, והרהרתי שבני האדם בנו בניינים גבוהים, ערים שלמות, ולשם מה? מה הטעם בכל זה?
לבסוף חשבתי כך: הקשר הרגשי, ההשתעות החברתית, ההחלפה של רגשות, הם טעם החיים. כשאנחנו בתוך ה"אמבטיה" החמה הזו של רגשות מוחלפים בחברה, איננו מהרהרים אם יש אלהים ולמה נברא הכל. וחיים שעוברים באינטנסיביות רגשית כזו הם חיים טובים. ולא חשוב שהם נגמרים.
אני - לא חלק משום חברה, ואין לי הרגשה של שייכות ואין לי החוויה של השתעות חברתית. אכן, מישהי אמהית חמה נותנת הרגשה טובה ושלמה. איפה נמצא מישהי כזו, בגיל המאוחר הזה? ובכלל, למה לפתח תלות? (זה מעייף את זו שנותנת). איפה אמצא חוג חברתי מגובש ומלוכד, להיות חלק ממנו?
