כל אחד והאישיות שלו
אני סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, אפילו אם זה לא עניין אותו כל כך, וכמעט תליתי שלט בכניסה לבני ברק - לפני הניתוח וכמובן אחריו. והיום בכלל אני עושה פרסומת כל הזמן, כדי שיפנו אלי אנשים שצריכים הדרכה. קיבלתי אינסוף פרגונים וחיזוקים, ואף אחד לא אמר לי "ניתוח זה לעשות חיים קלים במקום להתאמץ". להיפך, התווכחו איתי שזה כן מאמץ. כמה תגובות של חוסר ידע בסמוך לניתוח - פתרתי בקלות ע"י הומור שסתם לאנשים את החשק לדבר. אבל כל אחד ומבנה האישיות שלו, והחיים שלו וההיסטוריה שלו והסביבה שלו והנתונים שלו. האנשים פה שסיפרו שהם לא רצו לספר - מאוד מאוד הבנתי את הסיטואציה שלהם, ולמה במקרה שלהם הם לא רוצים לספר, מלבד איפה שחייבים ואין ברירה. אני יודעת שאם הייתי בקשר עם אמא שלי, לא בהכרח שהייתי מספרת לה, כי יש איזה קצר חשמלי אצלי במוח, שהיא כל הזמן גורמת לי בתגובות שלה, משהו חסר שליטה לחלוטין. אז במקום שאדם מרגיש את עצמו בטוח וחזק, הוא יספר לכל העולם כולל לשים שלט בכניסה לעיר. ובמקום שיש קצר חשמלי או חוסר ביטחון - למה להכניס את עצמך לצרות ולסיכון של כאב לב? כאשר אפשר להסתיר בלי להסתבך עם הסברים, עדיף מאשר לגלות ולהסתבך עם הסברים/וויכוחים שנוגעים בנקודות רגישות.