כלבה
"תאונני על זה"
אני מתיישבת ומתחילה לשפשף את עצמי עבורו.
הוא לא צריך אפילו לומר, רק ככה אפשר לעשות את זה, אין צורך לראות את זה מהצד, אין צורך לדמיין למה זה דומה, אין שום דרך אחרת לתאר את זה, אני מאוננת כמו כלבה.
"תגמרי ככה"
"אני ..." מתחילה להגיד, אבל בולעת את ההמשך.
רואה את המבט המשועשע בעיניו. יודעת כמה הוא מחכה לשמוע אותי אומרת שאני לא יכולה לגמור ככה. וזה מרתיח אותי. אני שורפת אותו במבט, שים לב !
אני משפשפת את עצמי על זה בעוצמה ובמהירות גוברת, כל שריר בגוף שלי מגויס כדי לתזמן ולייצר את התנועה הכי טובה בתנוחה הזו כדי ליצר מספיק עונג לגמירה. הוא תופס לי את השיער מוריד לי את הראש. אני לא מתנגדת, מוצאת שזה דווקא משפר את התנוחה, מקרב אותי עוד טיפונת למטרה.
השרירים מתחילים לכאוב, זיעה שוטפת אותי, ואני מתחילה לאבד את עצמי לתוך המאבק לגמור, למקום בו רק כוח הרצון נשאר, העוצמה הטהורה של להוכיח את עצמי, הדחיפה העצמית אל מעבר לגבולות היכולת.
ושם על גבול היכולת, בתוך המאמץ הבלעדי הטהור, כשתפיסות הזמן, המקום והאני מתמוססות ומתערפלות מהדהד לי בראש רק משפט אחד שוב ושוב, לגמור כמו כלבה, לגמור כמו כלבה, לגמור כמו כלבה ...
ושם בדיוק זה מתחבר, במקום בו כל מה שנשאר ממני אלו התנועות האלו, הצורך הגולמי לגמור את עצמי על זה, בתנוחה הזו, בראש מורכן. ושם בדיוק אני מבינה מה אני צריכה.
אני משליכה הכל, אני כלבה.
ותוך שניות אני מתפוצצת על זה בעוצמה.
הוא מסתכל עלי במבט הנפעם הזה שלו, ואז מחייך "כלבה טובה" .
העיניים שלי מנצנצות מעונג ניצחון וגאווה, אני מחייכת חזרה "תיזהר " ...
בלי אני
"תאונני על זה"
אני מתיישבת ומתחילה לשפשף את עצמי עבורו.
הוא לא צריך אפילו לומר, רק ככה אפשר לעשות את זה, אין צורך לראות את זה מהצד, אין צורך לדמיין למה זה דומה, אין שום דרך אחרת לתאר את זה, אני מאוננת כמו כלבה.
"תגמרי ככה"
"אני ..." מתחילה להגיד, אבל בולעת את ההמשך.
רואה את המבט המשועשע בעיניו. יודעת כמה הוא מחכה לשמוע אותי אומרת שאני לא יכולה לגמור ככה. וזה מרתיח אותי. אני שורפת אותו במבט, שים לב !
אני משפשפת את עצמי על זה בעוצמה ובמהירות גוברת, כל שריר בגוף שלי מגויס כדי לתזמן ולייצר את התנועה הכי טובה בתנוחה הזו כדי ליצר מספיק עונג לגמירה. הוא תופס לי את השיער מוריד לי את הראש. אני לא מתנגדת, מוצאת שזה דווקא משפר את התנוחה, מקרב אותי עוד טיפונת למטרה.
השרירים מתחילים לכאוב, זיעה שוטפת אותי, ואני מתחילה לאבד את עצמי לתוך המאבק לגמור, למקום בו רק כוח הרצון נשאר, העוצמה הטהורה של להוכיח את עצמי, הדחיפה העצמית אל מעבר לגבולות היכולת.
ושם על גבול היכולת, בתוך המאמץ הבלעדי הטהור, כשתפיסות הזמן, המקום והאני מתמוססות ומתערפלות מהדהד לי בראש רק משפט אחד שוב ושוב, לגמור כמו כלבה, לגמור כמו כלבה, לגמור כמו כלבה ...
ושם בדיוק זה מתחבר, במקום בו כל מה שנשאר ממני אלו התנועות האלו, הצורך הגולמי לגמור את עצמי על זה, בתנוחה הזו, בראש מורכן. ושם בדיוק אני מבינה מה אני צריכה.
אני משליכה הכל, אני כלבה.
ותוך שניות אני מתפוצצת על זה בעוצמה.
הוא מסתכל עלי במבט הנפעם הזה שלו, ואז מחייך "כלבה טובה" .
העיניים שלי מנצנצות מעונג ניצחון וגאווה, אני מחייכת חזרה "תיזהר " ...
בלי אני
