ככה זה מתחיל (ט')
שלא כהרגלי, אני כותבת את ההודעה הזו ממקום מאוד צלול, אני לא עייפה, אלו לא מחשבות של לילה שאתחרט עליהן מחר בבוקר, ואני גם לא שיכורה או מסוממת.
ואם זאת, אני מעזה לכתוב את הדברים האלו אך ורק פה, הרבה בזכות זה שהמעורבות שלי פה פחותה יותר מפעם ואני פחות מחוברת ומעורבת.
עם זאת, אני מאוד מאוד מבקשת שאלו כאן שכן מכירות אותי גם מעבר לדפי הפורום לא יתייחסו באופן פרטי בשום דרך לכל מה שאני כותבת כאן.
תודה!
זה מתחיל בלהפחית ארוחה פה, להפחית ארוחה שם, להפוך ארוחה לחצי ארוחה.
אח"כ זה הרגשות אשמה על זה שלא הפחתת, או שאכלת ארוחה שלמה ולא חצי. או שאכלת קינוח או משהו אחר שלא היית אמורה.
זה להתחיל לשמוע בשבוע אחד שרזית ומה קרה ומה התחלת לעשות, ולא לראות על מה כולם מדברים, אבל להרגיש גאווה פנימית.
אני בתקופה די טובה, (יחסית) טוב לי בעבודה, מעריכים אותי שם, יש לי חברות שממלאות לי את החיים.
ועדיין, שום דבר לא מתקרב לתחושה של להצליח לא לאכול, להצליח להתגבר על הצרכים של עצמי.
לדעת שאני עדיין יכולה לחזור לכל ההפרעות אכילה, כי זה כל מה שאני יודעת לעשות, זה כל מה שאני יודעת להיות.
וההרגשה הזו אחרי שאכלתי יכולה לשבור אותי.
ככה נראית ההתחלה של נפילה.
באחת התקופות החולות, אחותי פעם אמרה לי שכל פעם שאני נופלת זה נהיה יותר ויותר גרוע.
אם אני אגיע רק לנקודה שהייתי בה פעם, אפילו לא יותר גרוע מזה, אני לא אצליח לקום.
אני רחוקה שנות אור מהנקודה הזו.
יכול להיות שמחר בבוקר הכל יחזור להיות כרגיל, בלי נפילה ובלי כלום.
אבל אני לא בטוחה שאני לא רוצה ליפול שוב.
שלא כהרגלי, אני כותבת את ההודעה הזו ממקום מאוד צלול, אני לא עייפה, אלו לא מחשבות של לילה שאתחרט עליהן מחר בבוקר, ואני גם לא שיכורה או מסוממת.
ואם זאת, אני מעזה לכתוב את הדברים האלו אך ורק פה, הרבה בזכות זה שהמעורבות שלי פה פחותה יותר מפעם ואני פחות מחוברת ומעורבת.
עם זאת, אני מאוד מאוד מבקשת שאלו כאן שכן מכירות אותי גם מעבר לדפי הפורום לא יתייחסו באופן פרטי בשום דרך לכל מה שאני כותבת כאן.
תודה!
זה מתחיל בלהפחית ארוחה פה, להפחית ארוחה שם, להפוך ארוחה לחצי ארוחה.
אח"כ זה הרגשות אשמה על זה שלא הפחתת, או שאכלת ארוחה שלמה ולא חצי. או שאכלת קינוח או משהו אחר שלא היית אמורה.
זה להתחיל לשמוע בשבוע אחד שרזית ומה קרה ומה התחלת לעשות, ולא לראות על מה כולם מדברים, אבל להרגיש גאווה פנימית.
אני בתקופה די טובה, (יחסית) טוב לי בעבודה, מעריכים אותי שם, יש לי חברות שממלאות לי את החיים.
ועדיין, שום דבר לא מתקרב לתחושה של להצליח לא לאכול, להצליח להתגבר על הצרכים של עצמי.
לדעת שאני עדיין יכולה לחזור לכל ההפרעות אכילה, כי זה כל מה שאני יודעת לעשות, זה כל מה שאני יודעת להיות.
וההרגשה הזו אחרי שאכלתי יכולה לשבור אותי.
ככה נראית ההתחלה של נפילה.
באחת התקופות החולות, אחותי פעם אמרה לי שכל פעם שאני נופלת זה נהיה יותר ויותר גרוע.
אם אני אגיע רק לנקודה שהייתי בה פעם, אפילו לא יותר גרוע מזה, אני לא אצליח לקום.
אני רחוקה שנות אור מהנקודה הזו.
יכול להיות שמחר בבוקר הכל יחזור להיות כרגיל, בלי נפילה ובלי כלום.
אבל אני לא בטוחה שאני לא רוצה ליפול שוב.
