"כי לא בא לי"

[Endless Rider]

"כי לא בא לי" ../images/Emo13.gif

שלום לכולם, אני חדש כאן...צריך עזרה. ביתי בת הכמעט 4...לא ממש התחילה אבל מחזקת את עניין לא בא לי. יש לה אחות בת 8 חודשים ואני מאמין שזה בגלל זה. קנאה. על כל דבר רבים, והיא בוכה ללא סוף לא משנה מה עושים. מדבר לדבר היא קופצת, רוצה עכשיו ואם לא בוכה, לשתות, צמה, בגד זה או אחר, וגומיה כזו ולא זו וכולי וכולי...מקלחות זה סיוט וללכת לגן וכדומה. מה השיטה הכי טובה לפתור דבר כזה? ניסיתי להיות סופר נחמד ועונה לכל הדרישות...או להיות קשוח ולנסות לחתוך את זה בתחילת הבלאגן...ככל שמפעילים יותר כוח זה רק יותר גרוע... יש למישהו ניסיון בזה? חשבתי יום בשבוע לעשות אחד על אחד עם הקטנה ועם הגדולה לסירוגין עם האמא, ככה לתת יותר תשומת לב וכאלה...עם קשר או בלי קשר.. לאמא שלה היא מתנהגת בכלל לא משהו כאשר היא ממש אומרת לה שהיא לא אוהבת אותה או על הבוקר שאמא מאירה אותה אז היא מבקשת את אבא...וכולי

מה עושים

 

[פלגיה]

מקריאת ההודעה

אני לא מאמינה שזה מקנאה. כלומר יכול להיות שיש כאן פרמטר של קנאה. מצד שני "לא בא לי" אומרים גם ילדים שאין להם אחים תינוקות, או אחים קטנים, או אחים בכלל. זו התנהלות די אופיינית לגיל. פעם, בעקבות קריאה של המון הודעות בפורום "חינוך לגיל הרך" הגעתי למסקנה שיש גיל כזה "גיל ארבע הנורא". כן, כמו שקוראים לגיל שנתיים. בעיני יש כאן שלב נוסף של "גיל התבגרות" שבו יש עוד קפיצה בעצמאות של הילד וניסיון שלו "לשלוט על העולם". זה נחמד להיות נחמד, אבל זה לא ממש עוזר. לפעמים מעודף סבלנות לקפריזות של הילד, הוא נהיה יותר ויותר דורש ותובעני. בנוסף, מה לעשות, יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם. נכון שאפשר לדלג על יום אחד של מקלחת. אבל אי אפשר לוותר על מקלחות לחלוטין. נכון שאפשר לתת לה לבחור את הבגדים שלה - אבל אם הבגד בכביסה? או לא מתאים לעונת השנה? או שהיא רוצה את השמלה החגיגית לכל יום בגן? מצד שני, גם להיות קשוח יכול ליצור בעיות, כי הילדה תרגיש שלא מקשיבים לה, שלא "שמים עליה" בכלל, והיא עלול ה דווקא להגביר את התביעות והדרישות. מה שיכול לעזור הוא קצת הבנה. אמפתיה קוראים לזה. כל מיני משפטים קטנים שאנחנו נוטים לדלג עליהם, אבל כדאי לזכור אותם. "אני מבין שאת לא אוהבת להתקלח. גם לי זה לא כיף להתפשט ביום קר, אבל תראי כמה כיף יהיה לך כשתהיי כבר רחוצה" או "אני מבין שאת רוצה לצאת *עכשיו* לגינה, אבל אנחנו צריכים להתארגן. בקרוב נצא" או "זה בטח מאוד עצוב שאי אפשר ללבוש את השמלה הלבנה לגן. בטוח היית רוצה שכולם יראו איזו שמלה יפה יש לך". בקיצור - גילוי הבנה לסיבת התסכול לא מורידה מרמת הסמכות שלך, ולא "עולה" לך שום דבר. לילדה היא משדרת אכפתיות. זה לא פיתרון קסם. לא שברגע אחד היא תפסיק לגמרי את הבכיות ותתחיל להיות צייתנית (ואני גם לא בטוחה שזה מה שאתה היית רוצה) אבל בהדרגה היא תפנים את הדרישות, ותלמד לפתח סבלנות ודחיית סיפוקים. זה דבר חשוב לחיים. אם לא יהיה קשה עכשיו - יהיה נורא קשה אחר כך.

 

[Endless Rider]

תודה רבה ../images/Emo45.gif