כיצד לנהוג?

[De-Panther]

מה שצימעס עצבנית אחת יכולה לעשות../images/Emo9.gif

ב6/5 זה קורה. אני נרשמתי. ואת/ה?

 

[Idan91]

../images/Emo45.gif ../images/Emo157.gif

 

[leeloo]

מצד אחד את צודקת

מצד שני זה כמו שתגידי על אלכוהליסט שהרגע דרס הורים לשלושה ילדים שהוא היה שיכור, מה לעשות, הוא היה חולה, מה לעשות, זה לא כאילו שהוא יכל להגיד "לא", הוא הרי אלכוהליסט.. אז לא. לא משנה מה הנסיבות, לכל אדם, ושוב, לכל אדם, יש את זכות הבחירה החופשית. הנסיבות שהובילו אותו לבחירה הזו יכולות אולי להיות מקלות, אך הן לעולם לא פותרות מעונש, כי לא משנה מה, האדם בחר לפעול בדרך המסוימת הזו ולהתנהג כפי שהוא התנהג.

 

[zimes]

דיברתי על הבחורה. לא על הבנים.

התיחסתי אליה כשאמרתי שהיא לא אשמה, למרות "הצד שלהם" בסיפור. היא לא באמת בחרה בזוועה של אספקת שירותי מין תמורת מקום (טוב יותר???) בחברה. ולגביהם - הם כן בחרו. הם היו בעמדה חזקה, ובחרו לעשות משהו מאוד לא מוסרי. ו-לא. אני לא מקבלת ש"אבל היא הציעה". מצאת תיק עם 10K ש"ח, ואתה יודע של מי הוא. לא תחזיר? אתה גנב.

 

[leeloo]

כיצד לנהוג?

שמעתי סיפור שדי זיעזע אותי. בכלל כל השבוע הזה קרו מקרים מצערים מאוד לאנשים שהייתה לי היכרות כזו או אחרת איתם.. הגבר הבוגדני שנרצח ביער עם המאהבת? אבא של ילדה מהשכבה שלי לשעבר.. והיום שמעתי על שני ילדים שאני מכירה (לא משנה מה הקירבה שלי אליהם) שנמצאים במאסר בית כבר למעלה מחצי שנה.. מדוע? כי מסתבר שהם מואשמים בתקיפה מינית של נערה בגילם. הייתי מזועזעת. אנשים שקרובים אלייך מואשמים בדבר כזה.. אח שלי ישר אמר - "אבל אל תסתכלי עליהם ככה.." "מזה לא להסתכל עליהם ככה? הם עשו מעשה שלא יעלה על הדעת ואני אחייך אליהם ואגיד חג שמח?!" "אולי אם תשמעי את הסיפור המלא, תביני אולי את הצד שלהם", אבא שלי אמר. כל פעם ששמעתי על מקרים של נערות נאנסו או הותקפו לא האמנתי על האנשים האלה שאמרו - "תשמעי את הצד השני", כי איך בכלל אפשר?! איך בכלל אפשר להצדיק מעשה שכזה?! איך אפשר בכלל לחשוב שלצד השני יש מה להגיד?! מי בכלל רוצה לשמוע את החית-אדם הזה שמסוגל לפגוע בצורה הכי נוראית שאפשר בבן אדם אחר?! איך?! אבל לפתע, למרות כל הכעס וההלם שהייתי בו, רציתי לשמוע. מסתבר שהנערה הייתה נערה מסכנה, אף אחד לא היה חבר שלה, נורא בודדה, בית הרוס, רצתה תשומת לב והייתה מוכנה לעשות הכל בשביל זה. הסיפור המוכר. כפי שהילדים טוענים הנערה הציעה להם את שירותיה האורליים בתמורה לכסף או חברות. אבי המשיך: "אני הייתי נוהג בצורה אחרת ממה שאמא שלהם נוהגת, אבל השופטת נורא כועסת על הילדה כי מריחים שם משהו לא בסדר.. המעשים שנעשו איתה נעשו ביחידים, לא בקבוצה, ונעשו פעם אחר פעם אחר פעם במקומות שונים, אצל לפחות 15 ילדים, במשך חודשים". יכול להיות שבאמת היה פה מצב של אונס. בדרך הכי לא חד משמעית שיש. הבטיחו לה חברות אם היא תספק להם את שירותיה. מצד שני, יכול להיות שבאמת הבחורה הציעה את עצמה, וכאחותה הגדולה גילתה על הדבר ובאה לספר לאבא (הגרוזיני) פחדה מאוד וסיפרה לו שהוכרחה לבצע את המעשים הנ"ל. אני לא יודעת מה לחשוב. אני לא יודעת כיצד לנהוג. זה מכעיס נורא שהם בכלל נענו להפצרות שלה, ולהגיד שהם רק ילדים זו דרך קלה מידי לצאת מזה, הם בכל זאת בני 15 ו-17, אבל אולי כושר השיפוט שלהם במקרה הזה נטה לכך שאם היא מציעה, אז זה בסדר, בלי לחשוב על העניין שזה ניצול מהסוג הגרוע ביותר. איך להסתכל לילדים האלה בעיניים?

 

[leeloo]

עיוותת את מה שאמרתי

שני הצדדים טעו. נקודה. היא אשמה באותה מידה שהם אשמים. היא אשמה שהציעה, והם אשמים שניצלו אותה. היא כן בחרה להציע את עצמה להם, אבל הם נענו לזה, ובכך הם אשמים בדיוק כמוה, אם לא יותר. זאת הייתה הנקודה שלי. שהיא כן אשמה, במידה מסוימת. זה לא שהם כפו את עצמם עליה (לפחות לפי מה שהם טוענים..), היא הציעה את עצמה, אבל בעצם ההצעה עצמה יש מן עניין של ניצול מיני, וכאן טמונה אשמתם. שלהם היה את הכוח להגיד לה "לא", והם לא עשו זאת, ועשו מעשה בלתי מוסרי בעליל.

 

[zimes]

יש בחירה ויש בחירה

כמו שאמרתי קודם - הבחירה שלה באה מנקודה של חולשה. של תחושה שאין לה ברירה. לכן אני חושבת שמבחינות רבות זו אינה בחירה (אלא היא נקלעה לפינה מעוותת של החיים). הבחירה שלהם באה מעמדה של כח, בידיעה שהם מנצלים את המצב ואת הבחורה למשהו שלא היה קורה אחרת. לכן אני מתיחסת לבחירתם בהרבה פחות סלחנות. כל התיחסות לבחורה כאילו היא אשמה, אפילו טיפונת, דומה בעיני להאשמה של נאנסת בגלל חולצת הבטן שלה.

 

[shellyland]

שלא לומר

שנערה צעירה שכבר יודעת שהיא יכולה להציע שירותי מין לכל גבר מזדמן ולקבל עבורם תמורה, ומסוגלת לעשות את הניתוק הרגשי הזה בתוך עצמה, סביר מאוד שסוחבת איתה טראומות עמוקות יותר והיא כבר רגילה שגופה הוא הפקר ושמי שרוצה יכול לבוא ולקחת. נכון, זה לא בטוח ואני לא יודעת עליה כלום ואולי זה לא נכון. אבל אף אחת לא עושה מעשים כאלה מבחירה "חופשית" אם אין בה יסוד מאוד עמוק ולא בריא של פגיעה קודמת, לא חשוב איזו.

 

[אחדמיוחד]

תמיד צמוד לימין, מלבד בעקיפוֹת

וברצינות: לא בכל מצב שבו מוזמן ניצוּל, אכן מוצדק גם לנַצֵּל, להיות הנצלן. ואולי נחריף את הניסוח: זה שהיא היתה מסכנה וביקשה שינצלו אותה, זה לא חייב אותם לנצל אותה (וגם לא עושה את המעשה שלהם יפה יותר, רק חוקי). המעשה שלהם היה מכוער, והניצול שהם ניצלו אותה היה מכוער, ואת כאן לא בתור שופטת - לטוב ולרע, אלא את אדם בעל רגשות, ואם המעשה דוחה אותך (כמו שהוא דוחה אותי, למשל), אז תתנהגי בהתאם. אלו אנשים שמאוד יקרים לך? לא פירטת. בכל מקרה, למדת עליהם משהו עכשיו. העולם מלא באנשים מסכנים, אני לא חושב שזה נותן לנו, החזקים, היתר לנצל אותם.

 

[leeloo]

אם תקרא את השורות האחרונות

תראה שגם אני מרגישה ככה, אין שום סיבה בעולם שהם ינצלו אותה, לא משנה כמה היא תתחנן וכמה הם מרחמים עליה. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג איתם. להתעלם מהם? לצעוק עליהם? לשאול אותם? אני בכלל לא אמורה לדעת מכל הסיפור, אבל נפלט לאבא שלי מילה (עובדה שחצי שנה הוא הצליח להסתיר ממני את העניין) והכרחתי אותו לספר לי.. פשוט זיעזע אותי המקרה ולא האמנתי שהילדים האלה, התמימים, שלא נראים לי יותר מגיל 12-13 עושים כזה מעשה נבזה, לא משנה אם היא הסכימה או לא הסכימה. הם לא מאוד יקרים לי, אבל הם ילדים שיש לי עבר איתם, וזה כל-כך כואב ומצער לדעת שדבר כזה קורה בסביבה שלך..

 

[resputin]

מה לעשות, את שואלת?

כלום. זה מה לעשות. יותר עדיף שלא לשאול, שלא להתעניין, שלא לעשות כלום. אם הם אומרים לך חג שמח, להשיב בחג שמח כאילו כלום לא קרה. עם מבט נורמלאי וחצי החיוך היפה שלך, כאילו לא שמעת על שום דבר. זה כואב. זה מצער. זה מעיק. זה מזעזע. זה שובר. וזה מראה לנו למה בני אדם מסוגלים, גם כשבחלומות הכי אפרוריים שלנו לא חשבנו שהם יעשו. אז מה לעשות, את שואלת? להמשיך לחיות. את לא חייבת להסתכל להם בעיניים. את לא חייבת לשאול לשלומם. את לא חייבת לשאול אותם את כל הצדדים בסיפור. ואת לא חייבת להזמין אותם הבייתה לכוס שוקו. קצת כבוד, לעבר המשותף. לא שיחות מלב אל לב, לא התעניינות כבירה. להחליף את המשפט-שתיים במינימום החשק והרמה הסבירה של הנחמדות -ולגמור עם זה.

 

[De-Panther]

לצערי הרב אני אף פעם לא הבנתי מה...

ההבדל בין כל סוגי הפשעים החמורים בהם גורמים למישהו נזק נפשי\פיסי חמור אבל משום מה דברים כאלה אף פעם לא מזיזים לי יותר מידיי אז אני שומע את זה אבל אני לא נדהם שמשהו נוראי קורה כי הכל כבר קרה לדעתי ולצערי גם כן וכל פעם שאני שומע על משהו כזה איכשהו זה לא ממש מזיז לי זה פשוט נורא לדעתי מה שקורה עם זה כן זה מצער אותי לדעת בשניה שאני חושב על מה שקרה אבל אחרי זה זה לא משנה לי כלום ואף פעם לא הכרתי מישהו שקשור לדבר פלילי מזעזע ככה שאין לי מושג איך אני אתייחס או איך להתייחס לדבר כזה

ומסתבר שהרבה קשורים להוא שנרצח ואפילו לאותה בת שדיברת עליה או שיש לו הרבה בנות וכל אחד מאלה ששמעתי קשורים לבת אחרת שלו

אני לא מאחל לאף אחד זעזוע נוראי כזה כמו אונס או רצח או מה שזה לא יהיה זה לא מגיע לאף אחד

ב6/5 זה קורה. אני נרשמתי. ואת/ה?

 

[resputin]

זה פחות העיניין של "זה קרה".

אנחנו יודעים שדברים כאלה קורים.. שיש אנסים, שיש סוטים.. שיש רוצחים.. אבל קשה לנו מאוד לקבל שהם קרובים אלינו. שהם הי וחברים שלנו. שהם ישנו אצלנו בבית, שישנו אצלכם, שאכלנו איתם את אותו האוכל.. שסיפרנו הכל אחד לשני -ששיתפנו את הדברים הכי אינטימיים, עם סוטה מין, או עם רוצח בדם קר. זה מה שמטריד יותר, מאשר האקט עצמו.

 

[leeloo]

מבין כל הבלאגן הצלחתי להבין מה אתה

אומר, ואני מבינה אותך.. זה כמו שכולנו שומעים כל היום על פיגועים. זה הפך לשגרת יום, ככה ששומעים, מזדעזעים וממשיכים בשגרת היום. כאילו כלום. כמה שהמציאות אצלנו עגומה ונוראה, התרגלנו גם לזה. עד שזה מכה אצלנו בבית. כשלפתע היה פיגוע בעיר לידי, איפה שרוב חברותיי גרות, איפה אני מבלה את רוב זמני, לפתע זה מפחיד ומאוד מלחיץ והטלפונים שרצים במשך כמה דקות, רק בשביל להירגע, לראות שכולם בסדר. עד שזה לא קורה אצלך, זה לא ממש מזיז לך, כפי שאתה טוען. אתה נרגש, זה נורא, זה מצער, אבל אתה ממשיך. כי התרגלת. ככה גם עם הילדה. הייתי תמיד מרגישה נורא לשמוע על מקרים כאלה, אבל 10 דקות אח"כ הייתי מתעסקת עם משהו שונה לגמרי, וכמעט שוכחת. לפתע כשזה אצלי זה עובר. זה מעסיק את המחשבות. מתחילים לחשוב על העתיד שלהם, על מה שהם עשו לעצמם ולילדה, על מה שהם מרגישים, על מה שהיא מרגישה, מתעמקים במקרה במקום לשמוע את הפרטים היבשים מסביב ולהמשיך הלאה. אני לא מאחלת לך שזה יקרה אצלך רק כדי שתבין..

 

[אפי היקרה]

קראתי, והסכמתי בעקרון עם אחד

(מה חדש בזה?) וגם עם ראס. את לא אמורה לשפוט בהגיון, רק לעשות את מה שהבטן שלך והתחושות שלך אומרות לך. מעבר לזה - לשמוע את הגירסה שלהם יכול להיות מעניין בשבילך - אבל אם כבר את בעסקי הלשמוע - אני מציעה שתנסי לשמוע גם את שלה. נכון שהיא לא חברה שלך ואולי את אפילו לא יודעת מי זאת, אבל אין כמו פקיחת עיניים אמיתית כדי להבין, להרגיש, ולקוות מאוד שמי שהיה צריך עזרה - קיבל, ומי שהיה צריך לקבל עונש - קיבל, ושמי שהיה צריך לחנך את הילדים שלו קצת יותר טוב - היום מבין שהוא לא עשה את עבודתו נאמנה. ואני מתאפקת לא להמשיך. נדיר, אבל זה קורה.

 

[shellyland]

פתחת אצלי טראומה ישנה אך לא-מעובדת

(לפני שתחנקו - אתם יכולים לנשום לרווחה. זה לא הולך להיות סיפור על איך נאנסתי) אז ככה: כל מי שמכיר אותי יודע על הפעילות שלי למען נפגעות תקיפה מינית וכמה הנושא הזה בנפשי. אז דמו לעצמכם איך הגבתי כשנודע לי לפני מספר שנים שאחד מחברי הטובים, אחד שהוא חלק בלתי נפרד מה"חבר'ה", אחד שמאוד תמך בפעילות שלי במרכז ותמיד התעניין וחיזק אותי לגביה, אחד כזה - נהג להתעלל מינית באחיו ואחותו הקטנים משך שנים כשהיה בתיכון/צבא. המצב אפילו יותר מסובך, כי אחותו הקטנה, גם היא חלק בלתי נפרד מה"חבר'ה". וכשזה נפתח היה מאוד מכוער. וצריך לבחור. והיתה חלוקה מאוד ברורה בין אלה שבחרו "אותו" לבין אלה שבחרו "אותה". וקשרים מאוד טובים, של שנים על גבי שנים בין חברים וחברות שגדלו יחד התפרקו והפכו למלחמות בגלל הבחירות האלה. מלחמות שעד היום לא פסקו. אני, כמובן, בחרתי בה. מייד ניתקתי איתו את הקשר בלי לתת הסברים. למרות זאת - הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו. לשאול אותו. להבין מה קרה. להסביר לו. זניתוק הזה לא נתן לי מנוח. היו לי חלומות מטורפים על איך אני פוגשת אותו בכל מיני מקומות. הרגשתי שאני חייבת לו, בשם החברות שהיתה לנו, את הזכות להגן על עצמו. הרגשתי שאני חייבת לעצמי את הזכות לומר לו מה אני חושבת עליו ומה זה עשה לי. ויום אחד זה קרה. פגשתי אותו. הייתי בטאואר-רקורדס והאזנתי לדיסק להנאתי, ופתאום הרגשתי מישהו נושף בערפי, פשוטו כמשמעו. הפניתי את הראש - וראיתי אותו מחייך אלי את החיוך המתוק שלו. כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לחייך אליו בחזרה, אבל שבריר שנייה לאחר מכן כשקלטתי מי זה, החיום פשוט קפא על פני - ממש כך - ונשארתי קפואה במקום. כשהצלחתי לאסוף את עצמי ברחתי משם בלי לומר לו מילה. אחר כך הסתובבתי כמו סהרורית ברחבי העיר, שונאת את עצמי על כך שמיליון פעמים דימיינתי את הרגע הזה ובזמן אמת קפאתי. חזרתי לחנות - אך הוא כבר לא היה שם. כמה ימים לאחר מכן התקשרתי אליו, אך הוא סירב לדבר איתי. אמר "מה שהיה לך להגיד לי יכולת להגיד בחנות". וזהו. ככה זה נשאר. עדיין כואב, עדיין מסובך, עדיין מלא רגשות-אשם ולא מעובד.