כותבת על חברה

[צביה פ]

כותבת על חברה

שלום, אני עובדת בתור מתכנתת ויש לי חברה טובה שעוסקת בתחום , כל פעם שאנחנו מגיעות לנושא העבודה שלה, אני רואה איך היא "נכבת" וממש נהיה לה מבט עצוב. היא מרגישה שהיא לא ממשת את עצמה בתחום התכנות. היא למדה לתואר ראשון,וכבר עובדת שנתיים, אבל מרגישה כל הזמן ש"זה לא זה" היא לא מצליחה לפתח שום דבר לבד,מעבר לרמה סבירה, היא עושה כל דבר יותר זמן מהממוצע, וחשה ש"אין לה את זה" לא כישרון לזה כ"כ,ושום סיפוק בעבודה. הבעיה שאין לה אומץ לעזוב. היא חייבת את הכסף,ולא יכולה ללמוד פתאום משהו אחר ולעזוב את העבודה. היא מרויחה משכורת לא רעה,ולכן היא מחזיקה מעמד,אני חושבת.. היא בחורה מאד מוכשרת,מוזיקאית מחוננת(למגירה),ציירת נסתרת,ובכלל בחורה מדהימה עם המון חברים. אני רוצה לעזור לה ולא יודעת איך. כואב לי לראות אותה כ"כ מדוכאת מהחיים,רק בגלל עבודה.

 

[אמירדרור]

עזרה לחברה

לפעמים הדרך שלנו היא לשלוח לחבר שנמצא בתקיעות אלומת אור מתאימה לו. אני מפנה אותך לריכוז המאמרים באתר. יש שם לא מעט שעוסקים בתהליכים שכאלה. אני מציע שתעברי עליהם ותראי איזה מהם מתאים עליה ופשוט תשלחי לה אותו. הרגישות שלך והמוכנות לראות את הכוחות בוודאי עוזרת לה. בהצלחה ויום טוב אמיר דרור

 

[צביה פ]

תודה אמיר!

 

[טחינה עם דבש]

תהליך הדרגתי

כתבת: "היא לא יכולה ללמוד פתאום משהו אחר ולעזוב את העבודה". הדברים האלה אף פעם לא מתרחשים "פתאום". הם מתפתחים בהדרגתיות. היא יכולה להמשיך לעבוד, ובמקביל לשים מעט יותר דגש על הכשרונות והתחביבים שמדליקים אותה. לעסוק בהם בצורה טיפה יותר אינטנסיבית, (למשל, להרים הופעה לחברים ומשפחה, או לאייר בהתנדבות ספר ילדים או ספר שירים שחברה אחרת שלה כתבה למגירה), ועדיין ללא כוונות רווח, אבל עם הרבה הנאה ולמידה והתפתחות, ולתת לדברים להתגלגל. אני רואה את בעלי, שבחר במסלול שלא מתאים לו (דוקטורט במדעי הטבע) ובמשך שנים הוא היה "תקוע" ולא ידע מה הוא יכול לעשות עם הכשרונות שכן יש לו. בשלב מסוים, אחרי שהוא אזר מספיק אומץ להגיד בקול רם "אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב, אני אוהב לעסוק בכתיבה" ולזנוח לרגע את "אבל אי אפשר להתפרנס מזה" ו"מה, אני אקום ואעזוב הכל?" הוא הניח לעצמו לעסוק יותר בכתיבה, בשעות הפנאי. בהתחלה דרך האינטרנט, ומפה לשם דברים התגלגלו, ויש עתון קהילתי שמבקש ממנו מדי פעם כתבות בהתנדבות, ופתאום הוא מצא איזו סדנת כתיבה מטעם האוניברסיטה (שנמשכה יומיים), ופתאום הוא מגלה בתוך עצמו את ההעזה לשלוח דברים לעתונים ולמגזינים (רובם כמובן לא מתקבלים, וזה חלק מהתהליך), ועכשיו הוא גילה איזו הצעת עבודה של כתיבה במשרה חלקית. הוא עוד לא קיבל אותה, ואולי לא יקבל כלל, אבל הדברים האלה באמת מתפתחים בהדרגה. ואני בטוחה שאם לא זאת - אז תהיה הזדמנות נוספת. ובינתיים הוא נשאר עם התואר המקורי שלו, בלי התלהבות מיוחדת. אולי הוא יעבור למסלול אחר עוד מעט, ואולי הוא ישלים את התואר ורק אחר כך ישנה כיוון, אבל החשוב הוא שהוא עכשיו מעז להרגיש, מעז לתת מקום לנטיית לבו, ונשאר בדוקטורט מתוך בחירה, לא מתוך "תקיעות".

 

[אמירדרור]

תודה רבה על השיתוף

אני מניח שהוא זכה לעידוד ותמיכה משמעותיים ממך תוכלי לשתף איך זה היה בשבילך לאורך הדרך ואיך זה עכשיו ? תודה ויום טוב אמיר דרור

 

[טחינה עם דבש]

למה אתה מתכוון?

מבחינתי, לראות אותו וללוות אותו בתהליך הזה - היה די מתסכל במשך הרבה שנים, כי היתה איזו הרגשה ש"משהו לא בסדר", אבל לא היה לגמרי ברור מה. ההחלטות שלו נראו מושכלות למדי, והקשיים במעבדה נראו טכניים, כאלה שהוא יתגבר עליהם בסופו של דבר. הוא תמיד אמר "אני לא הולך לעבוד 20 שנה במעבדות", אבל הוא כן רצה להתמקצע במדע, רק לא היה לגמרי ברור מה הוא יעשה עם זה. והוא אף פעם לא העז לחשוב שכשרון הכתיבה שלו שווה משהו, והוא לא הרשה לעצמו לעסוק בכתיבה בצורה אינטנסיבית כי זה "לא פרודוקטיבי" או "לא מספיק טוב" או השד-יודע-מה. ולשלוף אותו מהמיטה כל בוקר היתה עבודת פרך

אבל מה, כיוון שזכיתי במקצוע שאני אוהבת, תמיד חשבתי שגם לו מגיע, וכל הזמן אמרתי לו שהמסלול שלו אולי לא שגרתי, קצת פחות בנאלי וישר מהממוצע, ושהוא עדיין לא יודע מה יצא מזה, אבל משהו טוב בטוח יצא מזה, ויש לגיטימציה למסלולים מפותלים ומשונים וחצאי-הסבות-מקצוע (נתתי דוגמאות מההורים שלנו), ושייתן לעצמו את החופש ללכת בכיוון מתוך "הרגשה", בלי לדעת לאן זה יוביל. מרגיש לך נכון מדע? אז תלך על מדע, אפילו שאתה לא בדיוק מדען בנשמה. מה עוד יכולתי להגיד? אבל אחר כך, הלכנו וזרקנו את עצמנו לדוקטורט בחו"ל (אקט של העלאת רמת האינטנסיביות, האתגר וההתמודדות, בכל התחומים), ואז הוא נהיה יותר פעיל בפורומים והתחיל לכתוב עצות לכל העולם

, מה שהיה תרגול לא רע בכלל, ו*אני* נתקעתי בעבודה (או יותר נכון בתקופה של חוסר עבודה) ובכלל בתקופה של היתקעות וצורך בשינוי פנימי מאסיבי, ובשלב מסוים התחלתי לבעוט לכל הכיוונים בתתקווה שמשהו יצא מזה, וכאשר התגבש הכיוון שלי של צמיחה אישית, וכשנכנסתי לזה ממש באינטנסיביות, זה נתן גם לו דרייב. ואולי גם דוגמה אישית

ועכשיו ההבנה שלנו צלולה יותר, ואנחנו רואים את המחסור בהערכה עצמית ובאומץ והעזה שאפיין את שנינו ביחס לעבודות שלנו, קטע של "מה, אני לא אוכל לעשות את זה, אני לא מספיק טוב/ה" או "אבל מי ישלם לי על דבר כזה?" וכו'. ואנחנו גם רואים מה קורה כשמעיזים

. פשוט מצליחים. לאט, בהדרגה, עם הרבה נפילות וקצת בהלה וקצת תשישות, אבל מצליחים.

 

[אמירדרור]

זה זה

תודה רבה. עדויות אישות שכאלה נדרשות לאנשים שנמצאים בתהליכי שינוי. הדיאלוג הזוגי, סוגי העזרה השונים שנדרשים. זה לא רק עידוד, לפעמים כמו שאת כותבת זה לעזור לו לקום בבוקר, כי משהו ברגעים כאלה קשה מדי. אז תודה רבה על השיתוף יום טוב אמיר

 

[צביה פ]

מצדיעה על האומץ

הבעיה,שהיא לא יכולה לומר למרות הכל ש"לא נורא ממה להתפרנס, כי היא אמא... וחייבת את התלוש המכובד,למרות הכל.

 

[טחינה עם דבש]

מה זה קשור למה שכתבתי?

אני הצבעתי על דרכים שבהן היא (או כל אדם אחר) יכולה להתפתח בתחומים המעניינים אותו, *בשעות הפנאי שלה*, בלי שזה יהיה על חשבון העבודה הרגילה. אנשים עוסקים בתחביבים רבים ושונים, ומקדישים להם לא מעט זמן, בלי להפסיק לעבוד תוך-כדי. כן, גם אנשים עם ילדים (למרות שזה קשה יותר, בייחוד כשהם קטנים. אבל זה אפשרי). אז למה היא לא יכולה לעשות את זה?