כולנו ריקמה אנושית אחת
קראתי היום מסמך אנושי נוגע ללב שכתב אוריאל מעוז, מנהל פורום רייקי בתפוז, סיפור מנקודת מבט אישית על התמודדות עם מותה של אחותו שנהרגה בפיגוע במסעדת סבארו לפני שלוש שנים. מסמך שהוא אינו ספר זכרון כפי שנכתב בהקדמה שלו, אלא אוסף של מחשבות וארועים שהיו, מלווים בהודעות, שירים ודברים שנכתבו ע"י אנשים ואורחים בפורום. תחת הרושם הכבד של המסמך המדהים הזה, שעדיין לא סיימתי לקרוא, יצאתי מהחדר שלי בעבודה, להכין לעצמי שתיה חמה. עברתי במסדרון המוכר, ראיתי את האנשים שאני רואה מדי יום, אחד מרוכז בעבודתו מול המחשב, השני כותב משהו בנייר, מישהי עוברת ומציעה עוגיות שהביאה, מישהו מדבר עם טכנאי בטלפון, אחת מדברת עם אמה החולה, אנשים רגילים כמוני וכמוכם, ופתאום ראיתי אותם בעיניים אחרות. ראיתי עייפות בעיניים, פנים עם דאגה, כאב שקט, כל אחד וענייניו, כל אחד וסיפורו האישי. חשבתי לעצמי שהאנשים האלו, שאני בעצם לא מכירה הרבה מעבר למה שהם מספרים קצת על עצמם, וחלקם בכלל לא, כל אחד מאיתנו, הוא חלק של ריקמה אנושית רכה וגדולה שממנה עשויה החברה שלנו. כל אחד כל-כך שונה מהשני, אחד ויחיד בעולם, עם אורח חיים שונה, עם תכונות, רגשות, אהבות שונות, הכל כל-כך ייחודי ושונה, ויחד עם זאת - אנחנו כל-כך דומים. בצורך המשותף שלנו באהבה, בבטחון, בקצת שקט. ברצון שלנו לחיות חיים נורמאלים, שהדברים שמפריעים לנו ומאתגרים אותנו יסתדרו. לכל אחד מאיתנו יש משהו שהוא סוחב איתו שמעיק עליו וכואב לו והוא הולך איתו לעבודה. אם זה משהו בעבודה או במשפחה או איזה ויכוח שהיה לו עם מישהו אחר, או מחלה, סוגים רבים של התמודדויות, וכולן כל-כך אנושיות, כל כך דומות בסופו של דבר. כמו שאמרתי - ריקמה אנושית אחת. ככה עברתי לי במסדרון של העבודה שלי, שקועה במחשבות על האנשים שכאן, על אנשים בכלל. לשנות, זה כל אחד את עצמו יכול, גם זה מאוד לא פשוט. אבל להקל, לעזור, להיות, בשביל שהקמט של הדאגה קצת יתגהץ, שביחד עם הכאב יעלה חיוך קטן, שהבעת הייאוש תהפוך לשאלה או לתקווה, ו-"אני לא מסוגל" יהפוך לשאלה – "אולי אני כן יכול?" את זה אולי כן אנחנו יכולים. אני לא יודעת, אין לי תשובות, אני רק שקועה במחשבות על הדברים הכל-כך קטנטנים שבחיים, המרכיבים האנושיים הקטנים, שהם הם החיים עצמם.
קראתי היום מסמך אנושי נוגע ללב שכתב אוריאל מעוז, מנהל פורום רייקי בתפוז, סיפור מנקודת מבט אישית על התמודדות עם מותה של אחותו שנהרגה בפיגוע במסעדת סבארו לפני שלוש שנים. מסמך שהוא אינו ספר זכרון כפי שנכתב בהקדמה שלו, אלא אוסף של מחשבות וארועים שהיו, מלווים בהודעות, שירים ודברים שנכתבו ע"י אנשים ואורחים בפורום. תחת הרושם הכבד של המסמך המדהים הזה, שעדיין לא סיימתי לקרוא, יצאתי מהחדר שלי בעבודה, להכין לעצמי שתיה חמה. עברתי במסדרון המוכר, ראיתי את האנשים שאני רואה מדי יום, אחד מרוכז בעבודתו מול המחשב, השני כותב משהו בנייר, מישהי עוברת ומציעה עוגיות שהביאה, מישהו מדבר עם טכנאי בטלפון, אחת מדברת עם אמה החולה, אנשים רגילים כמוני וכמוכם, ופתאום ראיתי אותם בעיניים אחרות. ראיתי עייפות בעיניים, פנים עם דאגה, כאב שקט, כל אחד וענייניו, כל אחד וסיפורו האישי. חשבתי לעצמי שהאנשים האלו, שאני בעצם לא מכירה הרבה מעבר למה שהם מספרים קצת על עצמם, וחלקם בכלל לא, כל אחד מאיתנו, הוא חלק של ריקמה אנושית רכה וגדולה שממנה עשויה החברה שלנו. כל אחד כל-כך שונה מהשני, אחד ויחיד בעולם, עם אורח חיים שונה, עם תכונות, רגשות, אהבות שונות, הכל כל-כך ייחודי ושונה, ויחד עם זאת - אנחנו כל-כך דומים. בצורך המשותף שלנו באהבה, בבטחון, בקצת שקט. ברצון שלנו לחיות חיים נורמאלים, שהדברים שמפריעים לנו ומאתגרים אותנו יסתדרו. לכל אחד מאיתנו יש משהו שהוא סוחב איתו שמעיק עליו וכואב לו והוא הולך איתו לעבודה. אם זה משהו בעבודה או במשפחה או איזה ויכוח שהיה לו עם מישהו אחר, או מחלה, סוגים רבים של התמודדויות, וכולן כל-כך אנושיות, כל כך דומות בסופו של דבר. כמו שאמרתי - ריקמה אנושית אחת. ככה עברתי לי במסדרון של העבודה שלי, שקועה במחשבות על האנשים שכאן, על אנשים בכלל. לשנות, זה כל אחד את עצמו יכול, גם זה מאוד לא פשוט. אבל להקל, לעזור, להיות, בשביל שהקמט של הדאגה קצת יתגהץ, שביחד עם הכאב יעלה חיוך קטן, שהבעת הייאוש תהפוך לשאלה או לתקווה, ו-"אני לא מסוגל" יהפוך לשאלה – "אולי אני כן יכול?" את זה אולי כן אנחנו יכולים. אני לא יודעת, אין לי תשובות, אני רק שקועה במחשבות על הדברים הכל-כך קטנטנים שבחיים, המרכיבים האנושיים הקטנים, שהם הם החיים עצמם.