כולם מדוכאים

[N0]

כולם מדוכאים

כן כן N0 שם לב לכך שאיכשהו מאז שהו הגיעה כולם ניהיו מדוכאים (הוא ציפה למשהו כזה אבל לניסיונות התאבדות זה ממש מוגזם ) אז בבירכת שנה טובה וצום כל הוא מבקש מכל אנשי הפורום שינהגו קצת ביותר איכפתיות כלפי עצמם ויקראו בדולינה (או את ``בשורות טובות נבואותיה הנחמדות והמדיוקות של אגנס נאטר מכשפה`` N0 היה חייב ) וN0 שיוצא לו לטיול שנתי מחר בבוקר מקווה שתשרדו שבוע בלעדיו ושהו יחזור כולכם עדיין תהיו בין החיים. N0

 

[נעל]

קצת ריחוק, לא נורא, יעבור

זה לפחות מה שנעל מרגישה. נעל הייתה אמורה לצאת בשבוע שעבר לטיול שנתי לרמת הגולן, אבל כמה ימים לפני אבא של נעל נכנס לפאניקה עם כל המצב הביטחוני והחליט שהיא לא נוסעת לטיול. מילא. מילא שהיא לא נוסעת, אבל זה לא הכל. המורה לתנ``ך ניצלה את הזמן הזה לעשות לנעל מבחן על חשבון מבחן שהיא הפסידה (וזה כשיש לנעל מחרתיים שוב מבחן בתנ``ך. בטח הייתה מוותרת אלמלא נעל הייתה נשארת בבית במקום לנסוע לטיול). והכי גרוע - הטיול היה אחלה, וכולם נהנו (שיבושם להם, אבל... יש המשך). והיום, יום ראשון בבי``ס אחרי הטיול, נעל מרגישה קצת מרוחקת מכולם (טיפטיפה יותר מהרגיל). היא פשוט לא נמצאת באותו מצב שהם נמצאים. היא לא נכנסת לאווירה שהם נמצאים בה. מילא, יעבור. לאן אתם נוסעים אצלכם? נעל

 

[דולצינאה]

איזה כיף, נעל,

לשמוע ממך קצת דיבורים על עצמך... בניגוד לתגובות הענייניות (אך המקסימות) שלך בד``כ, אני מוכרחה לציין שההודעה הזו היתה במקום. גם לך, המנהל רם-המעלה (או הדיקטטור?...) מותר לספר קצת מה עובר עליו לפעמים. ואם נעל מרגישה קצת מרוחקת מכולם, היא תאלץ לחכות שזה יעבור, והיא תתפלא לגלות שזה עובר מהר מאוד. (או שהיא לא תתפלא, תלוי ביכולת שלה להטיל ספק.) תיכוניסטים הם עם ששוכח כל כך מהר, שפתאום אתה שואל את עצמך אם משהו בכלל קרה והפסדת. בכל אופן, לגלות התעניינות בטיול, אפילו ``מזוייפת``, זה תמיד טוב. (במידה, כמובן. שלא יתלהבו יותר מדי...) חוץ מזה, כפי שהנעל ציינה בהודעתה- מה זה עוד יום בתחושת ה``ריחוק`` הזו, חצי חיים לפחות עברנו ככה, לא?... כפי שכבר אמרתי- כולם פה, בפורום, נורא נהנים לדבר על עצמם רוב הזמן. למרות שהנעל מנסה לעשות פה ``אפלייה מתקנת``, (אפילו לא במכוון?), טוב לשמוע קצת אישיות ופחות ענייניות... בלי להתכוון גם הגופים השתנו... בהתחלה פניתי אלייך, והנה פתאום אני מדברת על הנעל בגוף שלישי. בחיים יש הפתעות, מסתבר. דרך אגב, הטיול שלי הוא 4 ימים במדבר יהודה. בקיץ. אני עדיין מעכלת... דולצינאה.

 

[מנלטארמה]

תחושת ריחוק? חצי חיים?

דווקא אצלי בבית ספר, מתוך 600 תלמידים, נראה כאילו כמעט אף אחד לא הרגיש תחושת ריחוק אפילו לשניה. כולם חיים אחד ב את-יודעת-איזה-איבר של השני, כולם בקבוצות מאוד מאוד סגורות, לכל קבוצה מאפיין משונה אחר... ולא נראה שהם יודעים מה זה ריחוק. או אולי הם ידעו פעם, ושכחו כשבאו לתיכון.

 

[דולצינאה]

היה קצת בלבול.. כנראה...

כשאמרתי ``אנחנו``, לא התכוונתי ל 600 הילדים בשכבה שלך או 90 הילדים בשכבה שלי, זה באמת לא משנה... יכול להיות שהיה פה ניסוח גרוע, ה``אנחנו`` התכוון אליי, אל נעל אני מניחה, אל עוד כמה חבר`ה רציניים פה בפורום, שתחושת ריחוק מרוב הבלאגן המזוייף והצבוע הזה היא קצת טבעית. אני חושבת, שאם זה הפריע לך, זה בגלל שגם את מרגישה את הריחוק הזה לפעמים. אז רק שלא יהיו ספקות- נכון שרוב האנשים נהנים מהצגת ה``איזה יופי כולם אוהבים את כולם`` (באותה נשימה שכולם מרכלים על כולם וכולם שונאים את כולם,) אני לא מנסה להיות חלק מזה, לא רוצה להיות חלק מזה. ריחוק מחלק גדול מהעולם סביבי, בשבילי, זה כבר כמעט נורמלי. הכי חשוב הוא, שזה ``חלק גדול``, ולא כולם. והמיעוט השני הם האנשים שמקיפים אותי, ומצילים אותי לפעמים. אצלך? דולצינאה.

 

[מנלטארמה]

600 אנשים בשכבה?!?!?

יש 600 אנשים בכל בית הספר בית ספר קטן. לדעתי באמת מה שחשוב זה המעגל הקטן יותר, המצומצם יותר של אנשים שאיתם את בקשר. לפעמים רואים את כל החבר`ה מהמעגל הגדול והרחוק יותר, ביחד, שמחים, ותמיד נראה כאילו כל המעגל הגדול שלי הוא רק המעגל הקטן שלהם, אבל אולי זה רק נובע מחוסר היכרות איתם...

 

[דולצינאה]

ברור שהאנשים הקרובים

אלייך הם האנשים החשובים... את לא צריכה לשאוף להיות מוקפת בהמון אנשים. רוב האנשים שאת רואה כ``אהובים מאוד`` על כולם, הם אנשים שבעצם אין להם חברים אמיתיים קרובים. תחשבי על זה, זה אולי יגרום לך להעריך יותר את עצמך. כולנו רוצים להיות ``שם``- חלק מרכזי מהחברה, להיות כמו אלה שנדמה שמכירים את כולם, מחייכים לכולם... ובעצם, למה? מה מבטיח לנו שהם מאושרים יותר? טובים יותר? הם אולי טובים יותר בלשקר לעצמם, בלהעמיד פנים שהכל טוב, שהכל מושלם. ואם את לא מכירה אותם מספיק טוב כדי להגיד את זה- כנראה שאת לא רוצה, כי טוב לך עם החבר`ה שלך. עובדה שאליהם מצאת את הדרך. תהיי כנה עם עצמך, זה מה שחשוב. לפעמים זה יכול להציל אותך. בכל אופן- טוב לדעת שיש אנשים כמוך, שגם להם יש לפעמים תהיות כאלה... דולצינאה.

 

[נעל]

חייבת למחות (טיפטיפה)

מנהל-רם הוא אולי תואר שצריך לפנות איתו לנעל (מעניין מי יקח את זה ברצינות...), אבל זה בשום פנים ואופן לא אישיות, לא תכונה. הענייניות הייתה טבועה בנעל הרבה לפני שהתמנתה לתפקיד, וצר לה מאוד אם זה מתפרש לפעמים כמשהו רם, מתנשא משהו. באמת שלא. ומדוע אין יותר הפגנת רגשות? עושה רושם שיש מספיק מסביב גם אין לנעל צורך רב בזה, כך שזה יוצא רק לעתים רחוקות. נעל האמינה, באמת ובתמים, שכדי להכיר אותה, לפחות דרך פורום, הודעות, דיונים אין צורך בהרבה מאוד הפגנת רגשות אופראית, נעל אינה נעל של אריות משתפכות, אלא של פוגות שקטות. הרי מהן דעות? מהן תגובות? גם הן הבעות שונות של אותם רגשות. היא לא הרגישה קרה דווקא (ואולי הייתה קרה, בכל זאת?). [ותודה על המחמאה והעניין, זו באמת הייתה רק מחאה קטנה, על ביטוי קטן בהרבה מהמחאה, שכנראה שלא הסתתר מאחוריו כל כך הרבה. מילא, ליתר בטחון] [ומעבר מהיר מקור לחום:] לגבי הטיולים - נעל מתה על המדבר. שנה שעברה טיילו בנגב, והיה ממש נפלא. יש הטוענים כי הנוף המדברי חדגוני להם (אך שדות שנמתחים עד שנוגעים בשמים לא חדגוניים כלל וכלל, כך גם לגבי ``עיירות לגו`` אירופאיות). אין כמו טיסה מעל המדבר (נעל מקווה מאוד להשיג רשיון טיסה יום אחד), ואין כמו טיול שנתי במדבר (כל ``אין כמו`` בקטגורית פרסים נפרדת). חבל רק שכבר אין הרבה חיות במדבר (כלומר, חבל שכל כך הרבה בעלי חיים כבר לא חיים במדבר אצלנו), למרות שיצא לנו לפגוש כמה איילות, להתמכר לתצפית, לאחר יחד עם עוד כמה ילדים בחצי שעה או שעה להגיע לסוף המסלול, לוותר על מסלול שלם ולהנות עד הגג. נעל