כואב

[נאטשה1]

כואב

כל כך כואב,אני יושבת וכותבת אחרי שמלאתי שלושה עמודי פוליו עם כאב ואני מרגישה שזה כמעיין מתגבר,יש לי רגשות אשמה,על כך שהחיים ממשיכים-יש להם מין טבע כזה להמשיך בלי שום קשר לזמן שאני צריכה כדי לעכל מה קורה,אני איבדתי את אמא לפני שנתיים+ והיום מציף אותי כאב גדול,יותר נכון פחד מהול בכאב,פחד מהחיים הכל כך עוצמתיים,פחד מהמוות,פחד מלשחרר,פחד מלאבד,כל כך הרבה פחדים,שחוסמים את האהבה שסביבי,האור,והטוב שקיימים,איך בעצם מגיעים אליהם חזרה???

 

[איחוד האחת]

שלום נאטשה1

הדברים הטובים אכן נמצאים סביבך אבל את עדיין בתוך הכאב וכרגע קשה לך לראותם... זה בסדר להרגיש את הכאב וזה בסדר לחוש את הרגשות שאת מתארת, זה אומר שיש לך עוד דרך לעבור ודברים לפתור.יתכן ואת זקוקה לעזרה מקצועית, שתקל עלייך לחזור לשיווי המשקל ולהתאזן. אבל כתוצאה מאובדן, משבש ומשפיע עלינו מבחינה רגשית, גופנית רוחנית ועוד, וכדי לאחות את השברים צריך סבלנות ועבודה קשה ולעיתים יש להיעזר במישהו חצוני. קיימות קבוצות תמיכה וסוגים שונים של טיפולים, נסי לבחון אם משהו מתאים לך, והיעזרי. ובינתיים, מחזקת אותך ואת מוזמנת להשאר איתנו ולשתף.

 

[אדומה2]

מכירה את מה שאת מדברת עליו

אני איבדתי את הוריי ואני מאוד מכירה את מה שאת מתארת פה. חוזרים להכל לאט לאט, כל אחד בקצב שלו. לי מאוד עזר טיפול פסיכולוגי וכתיבה- בכל פורמט שהוא. האם תוכלי לספר על עצמך? מה קרה עם אימא? מה קורה איתך? איך את מתמודדת ביום יום?

 

[נאטשה1]

תודה

וואו,תודה על התמיכה והאהבה.כל כך כייף לקרוא את הדברים ולהבין,שאמנם כל אבדן וכל כאב הוא בפני עצמו ויחד עם זאת אפשר למצוא קו מחבר עם משהו אחר.אני חייבת להודות שאתמול כשכתבתי את הדברים הייתי ברגע קשה,וזה בהחלט עזר לשחרר על הכתב,אבל יחד עם זאת אני המשכתי קדימה,אני רואה את השמחה,היא נוגעת בי ואני בה,ואין ספק שהרגעים הנפלאים ביותר בחיים הם גם הקשים,וחייבים להמשיך.אני רואה את זה בצורה כזו:שבעקבות מותה הפתאומי של אימי,האובדן,הקושי,הכאב-אנחנו כל הזמן מחוברים ל"צינור הכאב" כאילו הוא מחובר לנו איפשהו לגוף,והוא על אוטומט,החכמה בעיני זה למצוא את "צינור השמחה" ולמשוך אותו אלינו,לחבר אותו אלינו,ובשביל זה צריך לעבוד,בשביל זה חשוב להתאמץ,כי אחרת צינור הכאב ימשוך אותנו,ויציק, אין במילים שלי כל כוונה להתעלם מהכאב,להיפך,להכיר בו לדעת מה הגבולות שלו,לקבל ולכבד את הנוכחות שלו,אבל לתת לו להבין,שיש פה בחירה-בחירה בשמחה,בחירה בחיים,וזה לא פחות חשוב.

 

[hartuvim]

גם אני

מכירה את הפחדים הללו שאת מדברת עליהם. ואצלי עברו 10 שנים מאז מותה של אמי, וגם עברתי טיפול פסיכולוגי. כנראה שאנחנו לא חוות את הדברים באותה עוצמה (גם כי כל אחת שונה וגם כי אני מרגישה שטוב לי, ואני חיה עכשיו בשמחה את חיי ויכולה להנות מהרבה דברים). עד שהלכתי לטיפול, משהו כמו 5-6 שנים אחרי שאמי נפטרה, מאוד מאוד סבלתי מתקיעות ומכך שהמון דברים התחברו לכאב.והיום, עדיין יש המון פחדים: מהמוות, מהחיים, מללדת ילדים, מלהתחתן, מלאבד גם את אבא או את האחים שלי, את בן זוגי (זה בהחלט יכול להציף אם זה מתחיל...). אני מודה שלפעמים אני פשוט מנסה לשים את זה בצד. לפעמים אני מספיק עסוקה כדי לשכוח (אבל זה לא פתרון טוב) ולפעמים אני חושבת שאני רגישה מידי ואני צריכה לחזור לטיפול או למצוא לעצמי תמיכה מסוג אחר.ויחד עם כל זה- אני מרגישה שהטוב והאור שדיברת עליהם, היום- אחרי עבודה קשה, הם כן חלק מהחיים שלי, אז אני מאמינה שהטוב מתגבר בסוף ושלקושי ולכאב נשאר החלק שלהם בחיים (אך הוא יכול להיות יותר קטן).

 

[הוקוס פוקוס1]

גם אני מאוד מבינה

ויודעת על מה את מדברת.

 

[ymz]

היי נטאשה

להבין את הצורך ולהתחיל לחפש את הדרך חזרה לחיים נורמלים זה כבר צעד גדול בכיוון הנכון. איך חוזרים? אין תשובה נכונה אחת. תחזרי לעשות את אותם דברים שהפסקת לעשות אחרי מה שקרה, תגבשי לך סיסמא שתחבר אותך למטרה שלך - לחזור לחיים למרות מה שקרה. צעד אחר צעד, תמצעי לך תחביבים, תתחילי לעשות דברים שלדעתך יעשו לך טוב וכד' את יכולה לפנות לעזרה מקצועית, את יודע לא תמיד חייבים להתגבר לבד. יש לך אחים/אחיות? איך הם מתמודדים עם האובדן?