כואב לי...

[רונושקי]

כואב לי...

ראשית תודה על הפורום !! אני קוראת בו באופן שוטף והוא מהווה מקור תמיכה ומידע מצוינים. כואב לי כיוון שבני בן ה 13 , ADHD ומחונן, אינו מוזמן לשום אירוע חברתי ולשום מסיבה. ניסיתי לעזור לו במציאת חברים במקומות אחרים , כמו חוגים וכ"ו אבל זה לא כל כך מצליח, לא בגללו אלא בגלל מיעוט ההזדמנויות. גם שיחות עם המחנכת לא עזרו .היא אומרת שהוא צריך לגמור את השנה איכשהוא .... הילד ממש בודד ומאד מאד מחפש חברה . כל הילדים האחרים יוצאים ומבלים והוא פשוט לבד בבית. מיום ליום תחושת הבדידות הולכת ונעשית קשה יותר. אני לא רוצה לפעול מתוך רחמים , אבל רוצה לעזור לו בסבלו. האם למישהו יש רעיונות לשיפור המצב ? תודה , אמא מודאגת

 

[meivari]

קבוצות למיומנויות חברתיות

אנחנו השתתפנו בקבוצה כזאת של פרויקט עוצמה באוניברסיטת ת"א. הקבוצות שם פונות לילדים בכיתות ד-ו , כך שהן באופן ספציפי אולי לא מתאימות, אבל סביר שקיימות קבוצות דומות במקומות נוספים. בקבוצה של בני היו 6 ילדים (5 עם הפרעת קשב ואחד דיסלקטי, 4 מתוכם מחוננים). בקבוצה למדו מיומנויות :כיצד לפנות לילדים איך להגיב בכל מיני סוטואציות ואפילו כללים פשוטים איך מדברים איך לנהל ויכוח. יתרון נוסף היה ההכרה שאתה לא לבד במצב הזה ובני נשאר חבר של חלק מהילדים בקבוצה. לבני שהיה בסוטואציה דומה לבנך: הפרעת קשב מחונן אבל מאד בודד, הקבוצה עזרה הרבה יותר מאשר טיפול פסיכולוגי שעבר שנה קודם לכן, כיום הוא מרגיש חלק מהכיתה, הוא מעורב בחיי הכיתה ומאושר הרבה יותר בבית הספר. בהצלחה

 

[zivadina]

שיפור מיומנויות חברתיות

קודם כל, ישנן גם הקבוצות הטיפוליות של ת.ל.מ. בסמינר הקבוצים. מנחי הקבוצות האלו יתארחו כאן במשך 3 ימים בחוה"מ פסח ויענו על שאלותינו. בנוסף, קיימים עוד מקומות שעושים סדנאות לילדים. וכן, ניתן לשלוח את הילד לחוגים בתחומים שמעניינים אותו, וכך הוא יכיר עוד ילדים בתוך מסגרת מובנית. אלו יכולים להיות חוגים בנושאים שונים, גם חוגי ספורט. בכלל, ספורט מאוד מומלץ ל-ADHD. לבסוף, תמיד אפשר לעודד אותו להזמין הביתה חבר אחד. יש ילדים שיותר קל להם להתקשר במסגרת אינטימית.

 

[רונושקי]

תודה , אבל

עוצמה לא פותחים כרגע קבוצות למיומנויות חברתיות , בגלל סיבות שלהם וחבל מאד מאד.

 

[zivadina]

אולי טיפול פרטני אצל מטפל?

כי גם בת.ל.מ. פותחים עכשיו קבוצות לילדים צעירים יותר. תבדקי אם יש הודעות בלוחות הפורום, ואם לא, תחפשי מטפל בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. אם תרצי, אתן לך כתובת של פסיכיאטר שעובד בגישה הזאת. ייתכן שהוא יוכל לעזור, או בטיפול או בהפנייה למטפל אחר.

 

[meivari]

סיבות כלכליות

חרב הקיצוצים של אוניברסיטת ת"א פוגעת גם בעוצמה. כאשר אנחנו סיימנו את הקבוצה נשאלנו האם אנו מכירים תורם שיוכל לתמוך בקבוצה של מיומנויות חברתיות כי אין להם כסף חבל מאד......

 

[דליה.ד]

עזרה חברתית

יש לי פטנט שתרם מאוד לבני. רשמתי אותו לחוג ספורט (שחיה). האימונים (מספר הפעמים בשבוע עלה בהתמדה) הציעו מפגש חברתי שהרחיב את הרפרטואר שלו, היו חבר'ה שלא הכירו אותו - כך שהיתה הזדמנות למפגש חברתי עם תחום שונה של ילדים. הבטחון העצמי של בני השתפר והוא יצר קשרים חברתיים חדשים. בהדרגה החל ליישם את נסיונו לילדי הכיתה ובית הספר והיום הוא ילד שיש לו חברים מבית הספר, מהחוג, מהיישוב וגם דרך האיי סי קיו. ניתן לדבר עם המחנכת ולהטיל על הילד תחום אחריות שישפר את מעמדו החברתי בכיתה. אצלינו ילדים שניגנו בכלי נגינה קיבלו שידרוג להיות אחראיים על חגים, טקסים וערבי תרבות. הכשירו לבר'ה שיהיו אחראיים על ההגברה באירועים. ילדים שיודעים לצייר יכולים להכין כרזות, תפאורות וכו'. פעילות יזומה כזו ע"י הצוות החינוכי מאוד עוזרת.

 

[מיכל ט]

אני הייתי ילדה כזו

שלום רונושקי, הסיפור שאת מספרת מוכר לי אבל מהצד השני.. כשהייתי ילדה הייתי שקטה מאוד, ביישנית (קשה להאמין היום איך ה H שלי ישב בשקט). אני חושבת שבעיקר הייתי בשוק מהעולם,לא ידעתי איך להגיב לסיטואציות ובטח שלא הבנתי איך יוצרים קשר. הייתי הילדה הכי עצובה והכי בודדה בעולם. אני חושבת שזה מאוד חשוב מה שמציעים לך פה בפורום, חשוב שהבן שלך ילמד מיומנויות חברתיות. אנשים לא מבינים את זה, איך זה שדברים שבאים טבעי לילדים אחרים לא מובנים. אני יודעת שבית הספר וסביבה חברתית יכולה להיות כל כך מציפה ומפחידה עד שבסופו של דבר הדרך להתמודד היא להישאר בבית. זה מה שקרה לי, הליכה לבית ספר היתה סיוט, לא ידעתי מה לעשות בהפסקות וגם אחר הצהריים לא רציתי לצאת מהבית או לראות ילדים אחרים. יש גם סוף יותר אופטימי לסיפור.. במשך השנים למדתי להתמודד עם הפחד, הלכתי לטיפול וגיליתי שיש לי המון מה לתת. גיליתי שאני יכולה ללמוד להתמודד עם מצבים לא מוכרים, גיליתי שיש לי חוש הומור ושאנשים אוהבים להיות בחברתי. עוד דבר, אצלי בבית היה קשה לדבר על הדברים. גם ההורים שלי מאוד דאגו לי והיו עצובים לראות אותי לבד אבל הם לא דיברו איתי על זה. מה שקרה זה שאני הרגשתי עוד יותר עצובה כי הבנתי שקשה להם בגללי. מה שאני מציעה לך זה לדבר עם הבן שלך, לשים את הבעיה על השולחן ולנסות לחשוב ביחד על פתרונות. את יכולה להגיד לבן שלך שעצוב לך שהוא לבד אבל חשוב גם שתגידי לו שלא יתייאש ושאת מאמינה שזה מצב זמני ושזו בעיה שיש לה פיתרון. בהצלחה מיכל