כואבת לה הרגל

[פלגיה]

כואבת לה הרגל

לבת שבע שלי כאבה אתמול בבוקר הרגל. מאוד כאבה. מאוד מאוד. עד כדי כך שהיא לא היתה יכולה ללכת לבית הספר. (וממילא אימא נשארה עם טל בבית, אז זה אפשר). נשארה. אחה"צ אבא הגיע, והביא לה מתנה. כדור. היא שמחה מאוד (טל קצת פחות: "למה רק בת שבע מקבלת תמיד ואני לא?") והתחילה לשחק בכדור. שיחקה, כידררה, בעטה, הקפיצה, רצה. שעה ועוד שעה ועוד שעה. באושר גדול. עד שהפסקנו אותה ואמרנו לה שכבר זמן להתקלח וללכת לישון. מיד ירד החיוך מעל הפנים החמודות והיא הודיעה בחצי בכי "אבל תדעו לכם שגם מחר תכאב לי הרגל".

 

[KallaGLP]

צחוק צחוק אבל תשימו לב.

יכול להיות שהיא רצתה להישאר בבית אבל יכול להיות גם שבאמת שכואב. הכאב גם יכול לבוא וללכת, להתחזק ולהתחלש בשעות שונות. זה יכול להיות משהו מקרי וחולף ויכול גם להיות משהו שנמשך הרבה זמן ודורש בירור. אני לא רוצה להפחיד ורוב הסיכויים שזה באמת משהו חסר משמעות, אבל אנחנו בילינו יותר מחודש בבית חולים עם סיפור כזה, גם בגיל 7.

 

[ליידי דרמה]

אנחנו שנה וחצי. בדיקות ללא תוצאות.

 

[ליידי דרמה]

הרחבה - לא שנה וחצי בבית חולים, שנה וחצי של

כאבים.

 

[KallaGLP]

יכול להיות גם שאלה כאבי גדילה.

עוד אפשרות - האם היה חולה לפני זה (לא חייב להיות ממש לפני זה, אלא בהפרש של כמה שבועות) במחלה חיידקית או ויראלית? הרבה פעמים נוצרת דלקת פרקים תגובתיתבעקבות מחלות כאלה. אצלנו גם היה חשד שזה מה שזה, בין השאר. בכלל, אצלנו הכאבים היו חריפים מאוד (אם כי בעוצמה משתנה ולפעמים חלפו וחזרו שוב) והבדיקות הרגילות, כגון צילומים ודיקור, לא גילו דבר, אך היו לו מדדי דלקת גבוהים בדם. בסופו של דבר שלחו אותו ל-MRI ושם היו ממצאים מאוד מדאיגים במח העצם באזור הברך, שבעקבותיהם היה צורך לשלול דברים באמת מפחידים, ולצורך כך עשו לו בדיקות פולשניות כולל ניתוח לצורך ביופסיה פתוחה בברך. כל פעם שאני נזכרת בתקופה הזאת נעשה לי רע. בסופו של דבר, לא נמצא כלום ועד היום לא ידוע מה בדיוק היה לו. זה חלף אחרי חודשיים, ולא ברור אם בזכות האנטיביוטיקה שהוא קיבל במשך 3 שבועות או מעצמו. כבר חלפה כמעט שנה ועוד מדי פעם יש לו רגישות באזור הניתוח, וזה כל פעם מפחיד אותי מחדש.

 

[פלגיה]

הרופא שלנו טוען

שאין דבר כזה "כאבי גדילה". ניחא. הסיפור שלך מטריד אותי מאוד.

 

[KallaGLP]

יש. כלומר, כך קוראים לכאבים בלתי מוסברים

שלא מוצאים להם שום סיבה רפואית. לבן שלי יש מדי פעם בלי קשר לסיפור שהיה. אלה לרוב כאבים שנמשכים עד חצי שעה, לרוב לפני השינה, ואחר כך חולפים לחלוטין עד לפעם הבאה, שיכולה להיות כעבור כמה ימים או שבועות או חודשים. בכאבים עם מקור רציני יותר לרוב תכופים יותר, מתרחשים בכל שעות היום ולא חולפים סתם כך, אלא רק באמצעות משככי כאבים, ולרוב חוזרים לאחר שאלה מפסיקים לפעול (למרות שיש תקופות של הפוגות, אך עדיין ההבדל מורגש). אני לא חושבת שזה צריך להטריד אותך. זה מאוד נדיר שהסיפור מתפתח למה שהיה אצלנו, ועוד יותר נדיר שזה באמת מתגלה כמשהו ממש רציני או מסוכן. כל מה שצריך זה באמת לשים לב ולוודא שהכאבים חולפים או לא נמשכים זמן רב מדי. כאבים בגפיים אצל ילדים גדלים, המכונים "כאבי גדילה", אם זה רק מדי פעם, זה לא נדיר ולא צריך להיות מטריד מדי.

 

[פלגיה]

זה מה שהוא טוען

שאלה כאבים לא מוסברים שלא מצאו להם סיבה רפואית. זה לא אומר שאין. זה אומר שלא מצאו.

 

[KallaGLP]

הנקודה היא שהם לא מהווים סיכון, סתם מטרד.

הם אופיניים בגילאים מסוימים ואחר כך חולפים כלא היו.

 

[ליידי דרמה]

זה היה רק ברגל אחד ו2 אורטופדים שללו

את "כאבי גדילה".

 

[מלמלה]

כאבים ורופאים

אני תמיד אומרת שצריך ללכת לפי מה שהלב אומר ואם את מרגישה שיש משהו שעדין לא עלו עליו צריך להמשיך ולבדוק. ככה אני גיליתי כל מיני דברים רעים רגע לפני שהפכו להיות רעים עוד יותר גם אצלי וגם אצל הבת שלי שהיתה הרבה זמן על תקן חולה ואילו אחותה היתה פעם בחודש הולכת לרופאה עם כאב כל שהו והרופאה ואני היינו נותנים לה את כל תשומץ הלב הנדרשת ואפילו מקבלי מרשם לויטמינים והולכים לקנות ושמים פתק שזה רק שלה. לפעמים האחים צריכים להרגיש שגם להם מגיע להיות חולים.

 

[אתימיקוד]

ואולי

אולי בגלל שאמא נשארת בבית עם טל, אז גם היא רוצה קצת, ואולי רק כדי לבדוק שטל לא יגנוב את אמא כולה בשבילו. אני חושבת שרק עוד מספר ימים תוכלו באמת לדעת אם זו הרגל שכואבת או הלב שאוהב כ"כ את אמא שלו.

 

[ע ל ו מ ה]

אצלנו כאבים מסוגים שונים הביאו אפילו לאשפוז

בדיקת EEG ואפילו CT מוח... אצלנו היה מדובר על בן 11, על רעידות מובחנות של גפיים, ועל כאבים שלמרות שנראו מאד רציניים היו ממש יותר מדי מחוברים לגלים של "יש בית ספר / אין בית ספר". בכל זאת כמובן שבדקנו, ואפילו נשלחנו למיון ואושפזנו לשני לילות פלוס כמה וכמה בדיקות לא פשוטות. בסופו של דבר הוחלט "פסיכוסומטי" מה שמאד הרגיז אותי אז. כיוון שאנחנו ממילא בטיפול משפחתי, עסקנו בנושא גם שם. אבחנו שהילד לא מקבל הזדמנות לכעוס. כלומר... אמא שלי (אני, כן?) לא יכולה לשאת שכועסים עליה, ולכן תמיד מצליחה למעוך את הכעס ולהצדיק את עצמה והילד איכשהו למד לבלוע את הכעס במקום להוציא אותו. בלע בלע, והכעס היה יוצא בכאבים השונים - כשטופל כאב הבטן הופיעו כאבי הברכיים, כשאלה טופלו, הופיעו כאבים (+רעידות + כובד) ביד. בטיפול המשפחתי עסקנו בנושא ולמדנו - שנינו - לאפשר לכעס להתקיים. זה עזר. הכאבים הפסיכוסומטיים נעלמו. לא אגיד שאין אצלנו "ימי גדילה" - כאלה בהם הילד נשאר בבית. אבל הגוף שלו לא ממציא לשם כך כאבים, הוא פשוט מבקש, ואני שוקלת מתי היתה הפעם האחרונה, בודקת במערכת מה צפוי, ומאפשרת מדי פעם.

 

[העדשים]

מותר להתפרץ? - אצלנו זה נקרא "כואב לי הבצפר"

(וכן - הם יודעים שלא כך מאייתים את המילה

) מותר להגיד שכואב 'הבצפר' ולרוב אנחנו קובעים יום אחר שמותר לבוא אתי לעבודה (יש לי תנאים מתאימים), לפעמים אני יוצאת מעט מוקדם, אוכלים יחד צהריים ואולי עושים עוד משהו אם מספיקים. הקביעה ליום אחר נובעת מכמה סיבות: לא כל יום מתאים לי מבחינת העבודה (יש רק 2 ימים שזה אפשרי בלי להפריע ובשאר אפשרי אם יש סיבה 'ממשית'), זה מפחית את הבקשות, מעדיפה שזה יהיה משהו מתוכנן (אם כי כבר קרה שבדרך לבית הספר המשכנו יחד לעבודה שלי - גם לאמא לפעמים כואב בית הספר

), ובכל מקרה לכל ילד שמורה הזכות לכפעמיים בשנה לפי הגיל, היכולת להשלים את החומר, מקצועות הלימוד באותו יום (לגבי הנוער) וכו'. זה לא כזה כבד כמו שזה נקרא אלא הרבה יותר קליל וכייפי.

 

[חסוי90]

ההסבר פשוט יותר מימה שכולכם חושבים

אצל ילדים יש מצב שלפי המצברוח שלה אז התחושות מותאמות:אם היא לא מרגישה בנוח/עייפה/עצובה אז יכאב לה,אם היא שמחה היא לא תרגיש כלום,כך שאם זה משהו חולף כמו אלה שאמרו מקדמיי,כל עוד היא שמחה ומרוצה היא לא תרגיש כלום אפשר להגדיר את זה בתור "משכך כאבים" לילדים(אומנם אני סה"כ בן 13 אבל למדתי משהו בחיים הקצרים שלי...)