כהות רגשית

[לימון מוסיפה המון]

כהות רגשית

כנראה שקרה לי משהו לא אנושי. כשאני שומעת שאנשים נפטרים מעל גיל 65, אני ממש לא מצליחה להבין על מה הכאב. אני מרגישה אטומה רגשית, וכל התייחסות שלי ב"כן, נורא עצוב" היא חיצונית נטו. כן, במשפחה שלי מתים צעירים. סבא שלי ממש הגדיל לעשות ונפטר בגיל 65.. כל השאר היו רחוקים מאוד משם.. אבל למה אני יכולה להרגיש עצבות רק על צעירים שהולכים? גם כשאדם מבוגר הולך לעולמו הוא משאר חלל ריק...? למה אני כזו? ממש לא נחמד לי לחשוב את זה על עצמי..

 

[סְקָאלִי]

אני חושבת שההסתכלות דרך

הפריזמה של הגיל, גורמת לך לעשות השוואות עם החוסר שלך. אם השאלה היא אם זה נורמאלי או לא - אני חושבת שאין כאן שאלה של נורמה, אלא שאלה של מה טבעי כשכואב, והשאר לא משנה. אם זה משהו שהיית רוצה לשנות, אז אולי תשימי בצד את ההתייחסות לגיל, ותחשבי על מהות הקשר של האדם שאבד. איבוד של אדם קרוב קשה הרי בלי קשר לגילו.

 

[choopi3]

מרגישה לצערי כמוך

רשימה: אבא - לפני 15 שנה בגיל 60 אמא - לפני 5 שנים בגיל 67 אח - לפני חצי שנה בגיל 46 כולם ממחלות כלי דם ולב. גם אצלי בעיקר אחרי שאחי נפטר מדום לב באופן מאוד פתאומי (בבוקר עוד דיברנו ובערב נפל ברחוב ומת

). לא יודעת קצת קשה לי להפגין רגשות לגבי מוות של זקנה בת 80 או משהו דומה. למרות שמוות הוא דבר כואב בכל מצב. אוף, שלא נדע.

 

[לימון מוסיפה המון]

סוף סוף אני לא מרגישה מפלצת קרת דם