כדור שלג
לפעמים אני נכנס לכאן , פורק את אשר ליבי והולך, וחוזרחלילה אבל לא יודע למה אני מרגיש חיבור לכאן מאשרכל מקום אחר, כי כאן אני בטוח שיש אנשים שמיבנים ושיכולים להבין אותי יותר מבחוץ.. אני דתי לשעבר, אבל עדיין מאמין, בן 28 בא ממשפחה דתית לא חרדית אבל כפי שהבנתי השבוע לא ממש ליברלית ונאורה... השבוע נעשה מעשה ויצאתי מהארון בפני האחיות שלי,, אומנם זה לא היה בידי אלא בידי קרובת משפחה אחרת אבל אני נתתי את ההסכמה לזה, כי ידעתי שאילולא המעשה שלה , זה לא יקרה לעולם.. נוצר מצב שביום ראשון בשעה 8 בבוקר הייתי בארון וב7 בערב כבר מחוצה לו... ואז ביום שלישי שעבר נפגשתי עם אחת האחיות שלי לשיחה בבית שלה... בהתחלה שיחקתי עם האחיינים שלי ולאחר שהשכבתי אותם לישון התחלנו לדבר, מפה לשם ולסיכומו של השיחה שלי ושלה , המצב הוא, היא אמרה לי שהיא מקבלת אותי, והיא לא תמנע ממני לראות את האחיינים שלי (דבר שהפחיד אותי מאוד) ושלה אין בעיה אבל.. ההורים לא ייקבלו את זה אף פעם, אבא יקבל את "המחלה" כלשונה ואמא תקרע את הבגד שלה... ואין מה לעשות לפעמים צריכים להקריב בשביל המשפחה.. ושאני צריך להתחתן עם אישה ולהקים משפחה, כי אין מה לעשות אושר זה לא נמצא בתפריט... כששאלתי אותה אם אני צריך להקריב בין עצמי לבין המשפחה שלי היא אמרה לי בפשטות... כן! מאז אני לא יודע מה לעשות.. כי כשהיא שאלה אותי, לאיזה כיוון אני נוטה, את מי לשים לפני מי, אמרתי לה, שאני שם אותי ראשון... אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב, מה יקרה אם... זה עוזב אות.. ואני לא חושב שלנ\מצב הזה פיללתי.. כל המצב הזה הביא אותי לתיסכול נוסף ולעצב עוד יותר גדול בלב.. יותר ממה שהיה לי.... ועכשיו מסתבר שהקרובת משפחה, סיפרה לעוד אנשים במשפחה המורחבת ומבלי שרציתי כולם מתחילים לדעת.. חוץ מההורים קיצר, סיבוך אחד גדול, שלא הייתי מוכן אליו, ולא יודע אם אני מוכן,,, כרגע אני רוצה פשוט ללכת לישון ושהכול יעבור.
לפעמים אני נכנס לכאן , פורק את אשר ליבי והולך, וחוזרחלילה אבל לא יודע למה אני מרגיש חיבור לכאן מאשרכל מקום אחר, כי כאן אני בטוח שיש אנשים שמיבנים ושיכולים להבין אותי יותר מבחוץ.. אני דתי לשעבר, אבל עדיין מאמין, בן 28 בא ממשפחה דתית לא חרדית אבל כפי שהבנתי השבוע לא ממש ליברלית ונאורה... השבוע נעשה מעשה ויצאתי מהארון בפני האחיות שלי,, אומנם זה לא היה בידי אלא בידי קרובת משפחה אחרת אבל אני נתתי את ההסכמה לזה, כי ידעתי שאילולא המעשה שלה , זה לא יקרה לעולם.. נוצר מצב שביום ראשון בשעה 8 בבוקר הייתי בארון וב7 בערב כבר מחוצה לו... ואז ביום שלישי שעבר נפגשתי עם אחת האחיות שלי לשיחה בבית שלה... בהתחלה שיחקתי עם האחיינים שלי ולאחר שהשכבתי אותם לישון התחלנו לדבר, מפה לשם ולסיכומו של השיחה שלי ושלה , המצב הוא, היא אמרה לי שהיא מקבלת אותי, והיא לא תמנע ממני לראות את האחיינים שלי (דבר שהפחיד אותי מאוד) ושלה אין בעיה אבל.. ההורים לא ייקבלו את זה אף פעם, אבא יקבל את "המחלה" כלשונה ואמא תקרע את הבגד שלה... ואין מה לעשות לפעמים צריכים להקריב בשביל המשפחה.. ושאני צריך להתחתן עם אישה ולהקים משפחה, כי אין מה לעשות אושר זה לא נמצא בתפריט... כששאלתי אותה אם אני צריך להקריב בין עצמי לבין המשפחה שלי היא אמרה לי בפשטות... כן! מאז אני לא יודע מה לעשות.. כי כשהיא שאלה אותי, לאיזה כיוון אני נוטה, את מי לשים לפני מי, אמרתי לה, שאני שם אותי ראשון... אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב, מה יקרה אם... זה עוזב אות.. ואני לא חושב שלנ\מצב הזה פיללתי.. כל המצב הזה הביא אותי לתיסכול נוסף ולעצב עוד יותר גדול בלב.. יותר ממה שהיה לי.... ועכשיו מסתבר שהקרובת משפחה, סיפרה לעוד אנשים במשפחה המורחבת ומבלי שרציתי כולם מתחילים לדעת.. חוץ מההורים קיצר, סיבוך אחד גדול, שלא הייתי מוכן אליו, ולא יודע אם אני מוכן,,, כרגע אני רוצה פשוט ללכת לישון ושהכול יעבור.
