כדורגל- ספטמבר 2014
מונדיאל זה כמו זריקת אנדרנלין מטורפת, כמו אקסטזי, טירוף חושים מרוכז שאחריו נשארת תחושת ריקנות איומה.
אפשר לחיות עם זה למשך איזו תקופה. בכל זאת המונדיאל נורא אינטנסיבי ודורש לא מעט פנאי (עליו צריך לשלם בסיום הטורניר) וגם שלב הפלייאוף שהיווה אכזבה עמוקה לאחר שלב בתים נהדר לא בדיוק השאיר טעם של עוד אלא יותר הרגשה של מיצוי. אבל עכשיו כבר ספטמבר והגעגוע לכדורגל קורע את העור.
תחילת עונת הכדורגל טומנת בתוכה התרגשות וציפיה, מי יכול לחזות מה יהיה. וכמו בספר מתח טוב אתה לא רוצה שייסתיים אך מת לדעת מה הסוף. בעוד חודשיים אולי שוב נקטול את הפועל ב"ש אבל כרגע אלונה מועמדת אמיתית לאליפות. בעוד שלושה חודשיים אולי שוב נתאונן על המירוץ הדו ראשי בספרד אבל כרגע ריאל ובארסה פגיעות ואתלטיקו בדרך לריפיט. בעוד כמה חודשים אולי מוריניו ישאיר אבק לכל הפרמייר ליג אבל כרגע לא פחות מ-5 הקבוצות מפנטזות על אליפות. בועד ארבע חודשים באיירן אולי תחל כבר לחשב כמה ניצחונות חסרים לה כדי להבטיח את האליפות אבל בנתיים אפשר לקוות שדורטמונד ולברקוזן יתנו פייט הוגן. כשהצ'מפיונס ליג תצא לפגרה אולי שוב נבכא את מצבו של הכדורגל האיטלקי וניתן את יובה כדוגמא לקבוצה שלא מצליחה באירופה ומאידך דורסת את הליגה אבל כרגע כשאנחנו בספטמבר הליגה האיטלקית נראית פתוחה בכל החזיתות אם רק הדברים יתחברו כמו שצריך. אחרי החגים אולי נשלח חצי ממאמני ליגת העל הביתה ופאקו יזכה לפרגונים להם זכו אוסקר וסוזה אבל כרגע סטנוייביץ' ובניון נראים כמו האלטרנטיבה המושלמת. בעוד כמה חודשים אולי נבין שבית"ר נורדיה זו משימה קשה יותר משחשבנו, אך בנתיים אפשר לקוות שבכל משחק בית יגיעו מאות צופים לראות כדורגל.
רק מהמחשבה שבסוף השבוע הקרוב נחזור לראות מדי שבוע (או לפחות עד פגרת הנבחרות הבאה כבר באוקטובר) את כריסטיאנו, ניימאר, אינייסטה, האזרד, אוזיל, ראמזי, פלקאו, סטרלינג, לבנדובסקי, וידאל, גודין, קוקה, הומלס, זלאטן, מולר, טוטי, האמשיק, בייל, אלונסו, בניון, זהבי, מליקסון, בוזאגלו, מיכה, ורמוט הציפיה נעשית קשה עליי. יום שבת תגיע כבר!
מונדיאל זה כמו זריקת אנדרנלין מטורפת, כמו אקסטזי, טירוף חושים מרוכז שאחריו נשארת תחושת ריקנות איומה.
אפשר לחיות עם זה למשך איזו תקופה. בכל זאת המונדיאל נורא אינטנסיבי ודורש לא מעט פנאי (עליו צריך לשלם בסיום הטורניר) וגם שלב הפלייאוף שהיווה אכזבה עמוקה לאחר שלב בתים נהדר לא בדיוק השאיר טעם של עוד אלא יותר הרגשה של מיצוי. אבל עכשיו כבר ספטמבר והגעגוע לכדורגל קורע את העור.
תחילת עונת הכדורגל טומנת בתוכה התרגשות וציפיה, מי יכול לחזות מה יהיה. וכמו בספר מתח טוב אתה לא רוצה שייסתיים אך מת לדעת מה הסוף. בעוד חודשיים אולי שוב נקטול את הפועל ב"ש אבל כרגע אלונה מועמדת אמיתית לאליפות. בעוד שלושה חודשיים אולי שוב נתאונן על המירוץ הדו ראשי בספרד אבל כרגע ריאל ובארסה פגיעות ואתלטיקו בדרך לריפיט. בעוד כמה חודשים אולי מוריניו ישאיר אבק לכל הפרמייר ליג אבל כרגע לא פחות מ-5 הקבוצות מפנטזות על אליפות. בועד ארבע חודשים באיירן אולי תחל כבר לחשב כמה ניצחונות חסרים לה כדי להבטיח את האליפות אבל בנתיים אפשר לקוות שדורטמונד ולברקוזן יתנו פייט הוגן. כשהצ'מפיונס ליג תצא לפגרה אולי שוב נבכא את מצבו של הכדורגל האיטלקי וניתן את יובה כדוגמא לקבוצה שלא מצליחה באירופה ומאידך דורסת את הליגה אבל כרגע כשאנחנו בספטמבר הליגה האיטלקית נראית פתוחה בכל החזיתות אם רק הדברים יתחברו כמו שצריך. אחרי החגים אולי נשלח חצי ממאמני ליגת העל הביתה ופאקו יזכה לפרגונים להם זכו אוסקר וסוזה אבל כרגע סטנוייביץ' ובניון נראים כמו האלטרנטיבה המושלמת. בעוד כמה חודשים אולי נבין שבית"ר נורדיה זו משימה קשה יותר משחשבנו, אך בנתיים אפשר לקוות שבכל משחק בית יגיעו מאות צופים לראות כדורגל.
רק מהמחשבה שבסוף השבוע הקרוב נחזור לראות מדי שבוע (או לפחות עד פגרת הנבחרות הבאה כבר באוקטובר) את כריסטיאנו, ניימאר, אינייסטה, האזרד, אוזיל, ראמזי, פלקאו, סטרלינג, לבנדובסקי, וידאל, גודין, קוקה, הומלס, זלאטן, מולר, טוטי, האמשיק, בייל, אלונסו, בניון, זהבי, מליקסון, בוזאגלו, מיכה, ורמוט הציפיה נעשית קשה עליי. יום שבת תגיע כבר!