כבר לא שוםכלום
נון (בחולם, לא כמו נ`, ההוא מהשב``כ...
), זה הניק החדש - קצת קרוב לשם שלי, קצת רחוק. וידוי קטנטן, ככה שיהיה רשמי. קצת על עצמי לספר ידעתי: את הדיאלוגים המרשימים ביותר היא מנהלת עם עצמה. את המחשבות העמוקות ביותר היא שומרת לעצמה. {זה בגלל הפחד. או אולי פחדנות? אבל ממה, ילדה, את פוחדת? שאין לך מה לומר? לא, זה לא נכון. את יודעת את זה. בטח שאת יודעת. את תמיד יודעת...} היא תמיד יודעת, ומודעת. אוה, המודעות הזו עוד תהרוג אותה יום אחד. היא תמיד יודעת מה צריך לעשות ואיך לנהוג ומה לומר. מכירים את זה? בטח שמכירים. זה קורה לכולם. פשוט אצלה זה קורה כל הזמן. היא מצליחה למצוא פתרונות ויודעת מה להגיד - אבל מה ? היא תמיד שותקת. תמיד נוח לה לדבר עם הלב שלה. וזה בסדר, כי הלב הוא ידיד נאמן. אבל מה עם אחרים? טוב, אולי לא תמיד. הרי יש חברים שיודעים מה קורה לה שם, בבפנוכו של הלב. אבל יוצאת הנשמה עד שזה קורה... היא מפחדת לפתוח את הפה. הכל זה בגלל אותו מחסום שהציב אותו קבלן ראשי לפני כמה שנים. זה היה בכניסה לבניין מאוד מרכזי. מה זה מרכזי, עשרות כבר עברו שם - הקבלן הבין שהמחסום הזה מפריע לעוברים ושבים להיכנס. אז הוא החליט לנסות להזיז אותו. הוא לא לגמרי החליט להציב אותו שם, אז, לפני כמה שנים. זאת היתה החלטה שרירותית כזאת. (בעצם בכלל לא החלטה. הוא פשוט חשב שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שכדאי). לכן הוא גם לא ידע כל כך איך להזיז אותו משם. אבל הקבלן ידע, שלמען כולם, ובהחלט גם למען עצמו, כדאי שיזיז משם את המחסום, ומהר. הוא, בתור קבלן ראשי, יודע בדיוק מה סגולותיו של הבנייו הזה. החליט, ועשה. או אולי עדיף לומר - ניסה. והיו לו גם כמה נסיונות מוצלחים. היום המחסום כבר עומד טיפה ימינה מהכניסה לבניין. =-= *** יש קצת-הרבה בלגאן בדברים. אני יודעת. וזאת גם לא היתה אמורה להיות פרוזה מתוחכמת. אבל זאת אני - פחדנית גדולה של דיבורים. שילוב מוזר וקטלני בין מודעות לפחדנות. זאת אני - פוחדת לאהוב, וכנראה גם קצת... אוהבת לפחד... ולגבי ההיא שם מלמעלה? זאתי יש לה דיבור עם הקבלן. לה יש זמן, והוא ממשיך לנסות. והיא יודעת שהוא יצליח... ***
נון (בחולם, לא כמו נ`, ההוא מהשב``כ...
), זה הניק החדש - קצת קרוב לשם שלי, קצת רחוק. וידוי קטנטן, ככה שיהיה רשמי. קצת על עצמי לספר ידעתי: את הדיאלוגים המרשימים ביותר היא מנהלת עם עצמה. את המחשבות העמוקות ביותר היא שומרת לעצמה. {זה בגלל הפחד. או אולי פחדנות? אבל ממה, ילדה, את פוחדת? שאין לך מה לומר? לא, זה לא נכון. את יודעת את זה. בטח שאת יודעת. את תמיד יודעת...} היא תמיד יודעת, ומודעת. אוה, המודעות הזו עוד תהרוג אותה יום אחד. היא תמיד יודעת מה צריך לעשות ואיך לנהוג ומה לומר. מכירים את זה? בטח שמכירים. זה קורה לכולם. פשוט אצלה זה קורה כל הזמן. היא מצליחה למצוא פתרונות ויודעת מה להגיד - אבל מה ? היא תמיד שותקת. תמיד נוח לה לדבר עם הלב שלה. וזה בסדר, כי הלב הוא ידיד נאמן. אבל מה עם אחרים? טוב, אולי לא תמיד. הרי יש חברים שיודעים מה קורה לה שם, בבפנוכו של הלב. אבל יוצאת הנשמה עד שזה קורה... היא מפחדת לפתוח את הפה. הכל זה בגלל אותו מחסום שהציב אותו קבלן ראשי לפני כמה שנים. זה היה בכניסה לבניין מאוד מרכזי. מה זה מרכזי, עשרות כבר עברו שם - הקבלן הבין שהמחסום הזה מפריע לעוברים ושבים להיכנס. אז הוא החליט לנסות להזיז אותו. הוא לא לגמרי החליט להציב אותו שם, אז, לפני כמה שנים. זאת היתה החלטה שרירותית כזאת. (בעצם בכלל לא החלטה. הוא פשוט חשב שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שכדאי). לכן הוא גם לא ידע כל כך איך להזיז אותו משם. אבל הקבלן ידע, שלמען כולם, ובהחלט גם למען עצמו, כדאי שיזיז משם את המחסום, ומהר. הוא, בתור קבלן ראשי, יודע בדיוק מה סגולותיו של הבנייו הזה. החליט, ועשה. או אולי עדיף לומר - ניסה. והיו לו גם כמה נסיונות מוצלחים. היום המחסום כבר עומד טיפה ימינה מהכניסה לבניין. =-= *** יש קצת-הרבה בלגאן בדברים. אני יודעת. וזאת גם לא היתה אמורה להיות פרוזה מתוחכמת. אבל זאת אני - פחדנית גדולה של דיבורים. שילוב מוזר וקטלני בין מודעות לפחדנות. זאת אני - פוחדת לאהוב, וכנראה גם קצת... אוהבת לפחד... ולגבי ההיא שם מלמעלה? זאתי יש לה דיבור עם הקבלן. לה יש זמן, והוא ממשיך לנסות. והיא יודעת שהוא יצליח... ***