כבר לא מי שהיתי

[אביר דרקון]

כבר לא מי שהיתי

אני רואה את החרב שלי , בעיני האחת שנותרה לי ויודע שלא אוכל לנופף בה יותר . שלא לדבר על השריון שלעולם לא יגן שוב על הגוף המעוות והשבור שלי . כוחות הפלדין נלקחו מימני ללא רחם `` אתה מכוער , זה לא יאה לנו `` רק הלהט להמשיך קדימה והידיעה שהיתי חוזר על הכל מההתחלה נישארו כיאלו שום סדק או חולשה ניבעו בהם

 

[אביר דרקון]

יוצא מבית ההבראה המכוער שלי

בית מרזח מטונף ששהיתי בו עד שגופי החלים . שבור ומכוער אני יוצא שוב לדרך ,עם חרב קצרה ושריון עור חבוט שקניתי תמורת ידירלנג שלי החרב ששוב לא אניף . . . אני יוצא בלי שום תיקווה בלב ,אש אוכלת ממלא את ליבי עד שאין בו שום מקום לתיקווה ( אשמח אם תמשיכו את הסיפור הזה , כמו הרפתקאה . . . )

 

[Painkiller1989]

..

אני יוצא בלי שום תיקווה בלב ,אש אוכלת ממלא את ליבי עד שאין בו שום מקום לתיקווה, אש הנקמה, האש שבוערת בליבי וגורמת לי לרצות למצא אותו, ולגרום לו להצטער על מה שהוא עשה לי, על מה שהוא עשה למשפחה שלי, על מה שהוא עשה לכל מי שהיה חשוב לי בחיים. לא נותר לי כלום אלה למצא אותו. הדרך ארוכה ומלאת מכשולים אבל אני אמצא אותו, כל יעוד שהיה לי בחיי כעת איננו עוד, למצא אותו, ולגרום לו להצטער, זה היעוד שלי עכשיו. אבל הקולות, הקולות שאני שומע כל הזמן, הצרחות, "הצילו, הצילו, אבא" הם צועקים, ואני לא יכול לעזור, זה הוא אשם, הכל הוא..

 

[DDN]

זו לא הדרך הנכונה

ככה הם אמרו לי, שנקמה וכעס לא תביא אותי רחוק. בגלל זה הם הדיחו אותי מהמסדר, אבל לא אכפת לי. אני חייב למצוא אותו, ולגרום לו לשלם על מה שעשה. האנשים מביטים בי ברחוב בגועל, אותם אנשים שרק לפני שנה הביטו בי בהערצה וקראו לי המושיע שלהם, עכשיו סוגרים את החלונות והדלתות כשאני מתקרב. האש עדיין בוערת, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי כרגע, האש שבפנים, אש איפה שפעם זרם דם, כבשן איפה שפעם פעם הלב. ככה כנראה ההרגשה למות ולחזור מהמתים, הרגשה ריקנית כזאת. "אתה! תפלץ!" אני שומע מספר פרחחים מגיעים להטריד אותי, "מכוערים כמוך לא רצויים אצלנו. תצטרך לשלם לנו כדי שלא נגרש אותך!" אני מביט בהם, ואני מרגיש את החום מבפנים. אש בוערת מאחורי העיניים שלי, ואני מביט באותם שלושה פרחחים, יודע שכנראה הם טעו בפעם האחרונה.

 

[Painkiller1989]

"מה הייתי עושה להם עכשיו

אם הם לא היו ילדים" אני חושב לעצמי "הם לא פה על תקשיב להם" אומר לי הקול הפנימי אני מצליח להתגבר על זה ולא לתקוף אותם. אני עובר ברחוב הראשי בדרך לפונדק הכי זול בעיר, הכי זול למה, כי שם תמיד מתארחים אלה שלא מכניסים אותו לפונדקים היקרים, ואני הפכתי לאחד כזה. גם כסף אין לי. לא הרבה בכל מקרה. אני ניכנס לפונדק, מנסה לכסות את פני כדי שהם לא יראו את הזוועות שעברו עלי, יושב בפינה הכי חשוכה בפונדק ומחכה..

 

[NacroMittler]

תשובות?

פונדקאי זקן עמד בפינת החדר והסתובב למשמע קריאתי. האיש המקריח זיכה אותי במבט בוחן, קצר ומתנשא אשר מילא אותי בזעם. זעמתי על מה שנהייה ממני, על מי שעשה לי את זה ועל עצמי שנתתי לזה להתרחש. לבסוף הוא הגיש לי ספל גדול, מלא בשיכר אפור ומהביל. גמעתי את המשקה ללא שמץ של הנאה והבטתי בחזרה באיש שפעם לא היה מהין אפילו להישיר עמי מבט. געגועים עטפו אותי. התגעגעתי למה שפעם הייתי, להרגשה של קת חרב ביידים חסונות ולריחם של פלדה ודם. עד מהרה, מצאתי את עצמי חולם על מחוזות רחוקים עד אשר לפתע אימה ויאוש אחזו בי ואיימו לשתק את גופי. אט אט החל הספק לטפס במעלה זרועותי, אל המקום שבו פעם שכן ליבי. כמו אצבעות קרות ומתות אחזה בי האימה ואיימה לכבות את כבשן הכעס שבו נשרפו תקוותי, את האש אשר ממנה שאבתי את כוחי האחרון. מה אם אכשל, או אאבד את עשתונותי ואברח? מי אני בכלל, בלי ילדי, תאריי ומסדרי? איזה מקום יש לי בעולם? החשש והייאוש כמעט שהכניעו אותי, כשלפתע הסתובב אלי הפונדקאי שנראה פתאום צעיר בעשר שנים. היו אלה עיניו שמשכו את תשומת לבי יותר מכל, הבנתי בדיעבד, שכן היה בהן משהו רעב ותובעני שלא הבחנתי בו קודם. "את מקומך אתה עוד תמצא, אבירי" הוא צייץ. "מסדרך הוא שקר, וכך היו גם כל חייך. אתה יודע זאת כעת. עליך לנקום את מות ילדיך וייהי מה! אל תאבד תקווה". "ראשית, אינני אביר עוד." מצאתי את עצמי פולט בכעס, כשפתאום הכתה בי ההבנה...

 

[Painkiller1989]

"אמנם נילקחו ממני כוחות

הקודש שלי, כי אינני קדוש עוד, אך עדיין אביר אני, וכוחותי עוד לא אפסו" חשבתי לעצמי ושוב נידלקה אש התקווה בליבי ונשמתי החלה לבעור "אני צריך לנוח מעט, להתחמש ולצאת מיד למסע, אמצא אותו, ואגרום לו להצטער על מעשיו, כן, מיד עם עלות השחר אצא לדרך" האש החלה לבעור כמו שלא בערה כבר זמן רב "אם את גופי הקודם איני יכול להחזיר לעצמי לפחות את כבודי אשיב". "אך כיצד אמצא אותו, כיצד"...

 

[אביר דרקון]

באמצע הלילה...

כניראה מישהו שמע על מיקומי , מישו לא רצה שאני יהיה שם , מישהו שלח 6 לוחמים די קשוחים לחסל אותי , לוחמים שנותרו מהם רק שלוליות בבוקר . משהו בתוכי נהיה הרבה יותר קשוח , אכזרי , מהיר . הבנתי מה קרה רק כשקמתי בבוקר . . . הפונדקאי אמר לי כשניכנסתי לאולם בבוקר : `` בדיוק מישהו כמוך אנחנו מחפשים . . .

 

[Painkiller1989]

, אנחנו צריכים מישהו שילווה את

המשלוח שלנו לכפר הקרוב" אמר בעל הפונדק "השכר מסתכם ב100 מטבעות כסף, והיציאה לדרך מידית"...

 

[אביר דרקון]

מכיון שרודפים אותי

העדפתי לעשות את הלילות במחנה מוגן , היצתרפתי . משו לא מצא חן בעיני בפרצופים סביבי , כשקמתי בבוקר מכל המחנה נותרו רק גופות מרוטשות . כניראה שאני עשיתי את זה . התחלתי לחשוב על כל הקיום שלי מחדש , משו מוזר קורה פה . . .

 

[יערה אלרואי1]

אותו לילה

העברתי ביער, הקור מונע ממני להירדם. שני ארגזי עץ גדולים היו מונחים לצידי, עדיין חתומים. המשלוח. תחילה חשבתי לשרוף אותו, אבל הסקרנות הרגה אותי. היה משהו בתוך הארגזים האלה, ותחושה מבחילה בקיבתי אמרה לי שהוא חי. וזה היה משהו חשוב מספיק בשביל שמשלחת שלמה של לוחמים תלווה אותו לנורטוק, הכפר הקרוב. מה יש בנורטוק? משום מה, החלטתי להשלים את המשימה הזו ולהביא את המישלוח ליעדו. אולי זה היה הכסף, אולי הסקרנות. אבל אני חושב שהרצון למצוא את האדם שהרס את חיי, הוא זה שהניע אותי להמשיך ולחפש. קמתי, סביבי עדיין חושך, והתקנתי את תיק המסע על גבי. כשהרמתי את אחד הארגזים, מתכנן את מסלול ההליכה בראשי, הוא... רעד. רעידה אחת, ארוכה, ומלווה בקול עמוק ולא אנושי. מראות מטושטשים החלו לעלות בעיניי. דמויות כהות, אש בוקעות מעיניהן, על רקע בניין אבן עצום בצורת סהר... בית המסדר. והוא עלה באש. כשהתעוררתי מההזיה, השחר כבר החל לעלות, והייתי במקום אחר. הבטתי סביבי. התפצלות דרכים, שעריו של נורטוק לא רחוק ממני, וגופה מדממת של נערה. יערה

 

[Painkiller1989]

אני אדם טוב, אמר אחד הקולות שבתוכי

אני צריך לעזור לה, אותו קול, לא אתה לא, אמר הקול השני, המבחיל, המציק, שנמצא שם כבר זמן מה מאז שנהרסו חיי, אני כן אני אדם טוב ואני צריך לעוזר לה, היא מדממת, עזוב אותה, אמר הכל השני, קח את הארגז ליעודו וקבל את הכסף שלך, לא אני צריך לעזור לה, חזיקתי את הארגז על גבי, והתחלתי לנוע לכיוון הנערה. כאשר הגעתי אליה, ניתגלתה לפני אישה, לא נערה, אישה בת כ23 אולי 24, תעזור לה, הקול הראשון, ומיד אחריו, יש שם פינה אפלה אתה יודע מה אתה יכול לעשות איתה, הקול השני, הוא גובר, אני חש בכך, לא אני לא יכול לעשות את זה, היא פצוע, שוב הקול הראשון. הרמתי אותה על ידי והתחלתי ללכת לכיוון הכפר...