כבישש -עצירת חירום.
זה היה ביום שבת שעבר, או אולי בחג השני של פסח, איך בככל אפשר היה להבדיל..? מצאתי את עצמי נוסע צפונה על כביש שש. אני היא, הוא, והיא. ארבעה אנשים בפג'ו מתחחמת אחת. כל מספר דקות היינו צריכים לעצור ולהניח למנוע להתקרר. המאווררים של הרדיאטור הפסיקו לעבוד ואימו על שלמות ראש המנוע. ואני, רק דבר אחד בראש שלי.. הנהיגה התפתחה להיות סיוט. העניים מדלגות בין הכביש מקדימה, הכביש מאחור, הנתיב הימיני, מראה שמאל, ובעיקר שעון החום. כדי שהאוטו לא יתפגר. אוטו מתפגר על כביש שש, זה יקר יותר. כמעט כל שניה, באובססיביות בלתי ניתנת לשליטה, הבטתי לאחור תוך מאמץ צווארי ניכר, ותחושה שהעין יוצאת מן המקום.הייתי חייב להבין מה קורה שם, הייתי חייב למשש למרות שכלום לא השתנה מלפני שניה. הייתי חייב למשש, לנסות לראות, ללחוץ, למתוח. פשוט לא יכולתי להרגע. מצאתי את עצמי נוהג במהירות מוטרפת של 155 קמ"ש, עם נגיעות קלות של 160, רק כדי להגיע מהר ככל האפשר לתחנת הדלק. סופר את השניות, מחוויר לאיטי, הגעתי לתחנה. משאיר את כולם באוטו, כשהמנוע עובד, רצתי פנימה לתוך השירותים של בית הקפה, הייתי חייב לראות אותו, הייתי חייב לראות אותו, ולפוצץ אותו. בעטתי בדלת של השירותים, נכנסתי, התיישבתי על השיש, מתעלם מגברים שעירים שהביטו בי בתימהון. התיישבתי, ועשיתי את זה. ---- מחייך, יצאתי בהליכה איטית ושקטה מהשירותים,ומבעד לקירות הזכוכית, הזמנתי אותה, אותו, ואותה, להצטרף אלי לאספרסו קצר בישיבה. הוקל לי. אחרי הקפה חזרנו ועלינו על כביש שש צפון. עכשיו הכל היה פשוט יותר. רגוע יותר. אמנם חם באוטו, אמנם צריך לעצור כל רגע, אמנם המנוע יכול להתמוטט כל רגע, אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות החצ'קון הזה שנולד בבוקר על השכם השמאלית שלי, ודרש את תשומת ליבי כל חמש שניות, לפחות הוא נעלם.. עכשיו אפשר להתרכז בנסיעה..
זה היה ביום שבת שעבר, או אולי בחג השני של פסח, איך בככל אפשר היה להבדיל..? מצאתי את עצמי נוסע צפונה על כביש שש. אני היא, הוא, והיא. ארבעה אנשים בפג'ו מתחחמת אחת. כל מספר דקות היינו צריכים לעצור ולהניח למנוע להתקרר. המאווררים של הרדיאטור הפסיקו לעבוד ואימו על שלמות ראש המנוע. ואני, רק דבר אחד בראש שלי.. הנהיגה התפתחה להיות סיוט. העניים מדלגות בין הכביש מקדימה, הכביש מאחור, הנתיב הימיני, מראה שמאל, ובעיקר שעון החום. כדי שהאוטו לא יתפגר. אוטו מתפגר על כביש שש, זה יקר יותר. כמעט כל שניה, באובססיביות בלתי ניתנת לשליטה, הבטתי לאחור תוך מאמץ צווארי ניכר, ותחושה שהעין יוצאת מן המקום.הייתי חייב להבין מה קורה שם, הייתי חייב למשש למרות שכלום לא השתנה מלפני שניה. הייתי חייב למשש, לנסות לראות, ללחוץ, למתוח. פשוט לא יכולתי להרגע. מצאתי את עצמי נוהג במהירות מוטרפת של 155 קמ"ש, עם נגיעות קלות של 160, רק כדי להגיע מהר ככל האפשר לתחנת הדלק. סופר את השניות, מחוויר לאיטי, הגעתי לתחנה. משאיר את כולם באוטו, כשהמנוע עובד, רצתי פנימה לתוך השירותים של בית הקפה, הייתי חייב לראות אותו, הייתי חייב לראות אותו, ולפוצץ אותו. בעטתי בדלת של השירותים, נכנסתי, התיישבתי על השיש, מתעלם מגברים שעירים שהביטו בי בתימהון. התיישבתי, ועשיתי את זה. ---- מחייך, יצאתי בהליכה איטית ושקטה מהשירותים,ומבעד לקירות הזכוכית, הזמנתי אותה, אותו, ואותה, להצטרף אלי לאספרסו קצר בישיבה. הוקל לי. אחרי הקפה חזרנו ועלינו על כביש שש צפון. עכשיו הכל היה פשוט יותר. רגוע יותר. אמנם חם באוטו, אמנם צריך לעצור כל רגע, אמנם המנוע יכול להתמוטט כל רגע, אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות החצ'קון הזה שנולד בבוקר על השכם השמאלית שלי, ודרש את תשומת ליבי כל חמש שניות, לפחות הוא נעלם.. עכשיו אפשר להתרכז בנסיעה..