כאב עמוק
קשה לי לתאר לכם כמה כואב לי. בשבוע שעבר, ביקשתי להפגיש את בתי הצעירה לשחק עם אחת מבני המשפחה שלי. לא היתה התנגדות מצד ההורים, אך כשביקשתי שתישן אצלם כי אני רוצה לצאת בערב ואין לי איפה להשאיר אותה, הם טרחו לומר לי שלא אשאיר אותה לישון אצלם, מכיון שהבעל לא מרגיש חפשי להסתובב בבית בתחתון לידה. לי זה ברור מאד, שהוא לא מרגיש חפשי, אבל אני דבר אחד לא מבינה: מה כל כך נורא אם יוותר לה פעם אחת וילבש מכנסיים? מה יקרה אם בוקר אחד הוא לא ילך בתחתונים? והדבר הכואב באמת הוא.... שהם שכחו מי עזר להם בזמן שהם אושפזו בעבר, מי הוציא להם את הילדה מהגן, למי השאירו את הילדה כשנסעו לחו"ל לשבוע, כמה פעמים עזרתי בלהסיע את ביתם מהם אלי וחזרה, וכמה לילות בעלי ישן כועס ועצבני כי הבת שלהם ישנה אצלנו ולא נתנה לו לישון? וכמה הבלגתי על אי הנוחות ולא סיפרתי להם שקשה לי, וכמה מריבות ספגתי עם בעלי בגלל שכל כך לא הסכמתי לומר לא, וכמה הייתי שם בשבילם ללא כוונת רווח וללא ציפיה לתמורה כלשהי. הכל נעשה מכל הלב ובאמונה שלמה שאני לא צריכה דבר בתמורה. ובסך הכל מה ביקשתי??? למה אנשים לא יכולים להיות נחמדים כפי שאני אליהם?? ואולי בעצם היגיע הזמן להפסיק את הדאגה האובססיבית הזאת להם ולילדיהם?? הרבה שאלות עולות לי עכשיו ואני לא ממש יודעת איך לאכול את הזעזוע. אולי זה נשמע טיפשי, אבל לי זה ממש צבט עמוק בלב, וגרם לי אכזבה גדולה.
קשה לי לתאר לכם כמה כואב לי. בשבוע שעבר, ביקשתי להפגיש את בתי הצעירה לשחק עם אחת מבני המשפחה שלי. לא היתה התנגדות מצד ההורים, אך כשביקשתי שתישן אצלם כי אני רוצה לצאת בערב ואין לי איפה להשאיר אותה, הם טרחו לומר לי שלא אשאיר אותה לישון אצלם, מכיון שהבעל לא מרגיש חפשי להסתובב בבית בתחתון לידה. לי זה ברור מאד, שהוא לא מרגיש חפשי, אבל אני דבר אחד לא מבינה: מה כל כך נורא אם יוותר לה פעם אחת וילבש מכנסיים? מה יקרה אם בוקר אחד הוא לא ילך בתחתונים? והדבר הכואב באמת הוא.... שהם שכחו מי עזר להם בזמן שהם אושפזו בעבר, מי הוציא להם את הילדה מהגן, למי השאירו את הילדה כשנסעו לחו"ל לשבוע, כמה פעמים עזרתי בלהסיע את ביתם מהם אלי וחזרה, וכמה לילות בעלי ישן כועס ועצבני כי הבת שלהם ישנה אצלנו ולא נתנה לו לישון? וכמה הבלגתי על אי הנוחות ולא סיפרתי להם שקשה לי, וכמה מריבות ספגתי עם בעלי בגלל שכל כך לא הסכמתי לומר לא, וכמה הייתי שם בשבילם ללא כוונת רווח וללא ציפיה לתמורה כלשהי. הכל נעשה מכל הלב ובאמונה שלמה שאני לא צריכה דבר בתמורה. ובסך הכל מה ביקשתי??? למה אנשים לא יכולים להיות נחמדים כפי שאני אליהם?? ואולי בעצם היגיע הזמן להפסיק את הדאגה האובססיבית הזאת להם ולילדיהם?? הרבה שאלות עולות לי עכשיו ואני לא ממש יודעת איך לאכול את הזעזוע. אולי זה נשמע טיפשי, אבל לי זה ממש צבט עמוק בלב, וגרם לי אכזבה גדולה.
