המקורית kay007
New member
כאב האבדות
אני לא בטוחה מאיפה להתחיל אבל כשהלב פתוח והאוזן מאזינה, היד משרתת את התחושות והמחשבות. להפתח... מה פשר המילה? להוציא את כל הסודות האפלים, הכאבים הכי עמוקים ולשתף... כאב האבדות הביא אותי לחבישת מסיכה נעימה למתבונן אך הרסנית מבפנים ולא ידעתי כיצד להסירה ברבות השנים. כאב גורר כאב, משתרשר וכובל אותי למקום בו אני עומדת ואין מי שיושיט לי יד... הכל ריק, הזמן עומד מלכת מביט בי בעיניים אכזריות וצוחק. מאיפה מגיעה העזרה? מבפנים? עליי לשבור שלשלאותיי ולהחזיר חצי חיוך לאותו זמן אכזר שרצה בי מיוסרת?! לא אני אומרת... לא אוותר ואתנוון, לא אשבר נוכח היותי לבד אלה אתן את ליבי, את כל כולי ואוכיח לזמן שאני אינני פה בכוונה להשאר.. אני אירעית כמוהו ונחלוף שנינו יחדיו זה לצד זה למרות היותו בן אלמוות... והוא אינו יחתום בעלות על אותו צחוק אכזר כי לא אכנע, רק החלשים נכנעים. כאב האבדות חודר עמוק אל ההוויה משתרש כמו טפיל נכנס פנימה ככל שיוכל.. אך אחרי שנים של הסתגרות לא אניח לטפיל לצרף את רוחי אל האבדות... עוד לא הגיע זמני ללכת. הוא הטביע אותי הכאב, אבל בעת התמודדותי עימו מספר האבדות גדל, הלחץ גובר מה אם לא אספיק לצאת מן המים... לשחות אני מטיבה אך אותם המים הופכים לחול טובעני... אך פתאום אוירת הביצה מתפוגגת.. ענף מושט לעברי ובקצהו למושיט יד חזקה מברזל... והוא מושכני החוצה.. והעיניים בהן נפגשות עיניי... מפחדות ליצור קשר... "אך אם היית אמיץ מספיק להושיט לי יד כשאיש לא ראה סיבלותיי.. מדוע לא תשיר מבט?" היופי והעוצמה שבישועתי הייתה ששמעת זעקתי כשלא הוספתי לומר מילה, כשלא השמעתי אף לא צליל קטנטן. שמעת אותי. כאב האבדות מתגמד.. עוד דקה עוד שעה והכל נהיה כמעין זיכרון. ואז אני מבינה כי אותו כאב האבדות טעה בדרכו והיה אמור להיות לזכרון מלכתחילה... ולשם הוא חוזר, למקום בו נועד להיות. כאב האבדות... מיררת את חיי... לא עוד!
אני לא בטוחה מאיפה להתחיל אבל כשהלב פתוח והאוזן מאזינה, היד משרתת את התחושות והמחשבות. להפתח... מה פשר המילה? להוציא את כל הסודות האפלים, הכאבים הכי עמוקים ולשתף... כאב האבדות הביא אותי לחבישת מסיכה נעימה למתבונן אך הרסנית מבפנים ולא ידעתי כיצד להסירה ברבות השנים. כאב גורר כאב, משתרשר וכובל אותי למקום בו אני עומדת ואין מי שיושיט לי יד... הכל ריק, הזמן עומד מלכת מביט בי בעיניים אכזריות וצוחק. מאיפה מגיעה העזרה? מבפנים? עליי לשבור שלשלאותיי ולהחזיר חצי חיוך לאותו זמן אכזר שרצה בי מיוסרת?! לא אני אומרת... לא אוותר ואתנוון, לא אשבר נוכח היותי לבד אלה אתן את ליבי, את כל כולי ואוכיח לזמן שאני אינני פה בכוונה להשאר.. אני אירעית כמוהו ונחלוף שנינו יחדיו זה לצד זה למרות היותו בן אלמוות... והוא אינו יחתום בעלות על אותו צחוק אכזר כי לא אכנע, רק החלשים נכנעים. כאב האבדות חודר עמוק אל ההוויה משתרש כמו טפיל נכנס פנימה ככל שיוכל.. אך אחרי שנים של הסתגרות לא אניח לטפיל לצרף את רוחי אל האבדות... עוד לא הגיע זמני ללכת. הוא הטביע אותי הכאב, אבל בעת התמודדותי עימו מספר האבדות גדל, הלחץ גובר מה אם לא אספיק לצאת מן המים... לשחות אני מטיבה אך אותם המים הופכים לחול טובעני... אך פתאום אוירת הביצה מתפוגגת.. ענף מושט לעברי ובקצהו למושיט יד חזקה מברזל... והוא מושכני החוצה.. והעיניים בהן נפגשות עיניי... מפחדות ליצור קשר... "אך אם היית אמיץ מספיק להושיט לי יד כשאיש לא ראה סיבלותיי.. מדוע לא תשיר מבט?" היופי והעוצמה שבישועתי הייתה ששמעת זעקתי כשלא הוספתי לומר מילה, כשלא השמעתי אף לא צליל קטנטן. שמעת אותי. כאב האבדות מתגמד.. עוד דקה עוד שעה והכל נהיה כמעין זיכרון. ואז אני מבינה כי אותו כאב האבדות טעה בדרכו והיה אמור להיות לזכרון מלכתחילה... ולשם הוא חוזר, למקום בו נועד להיות. כאב האבדות... מיררת את חיי... לא עוד!