יתומה מבחירה ?

[flashdance]

יתומה מבחירה ?

הי לכולן,
עברו מעל לשלושה חודשים מאז שהעזתי לכתוב כאן לראשונה:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=983&MessageId=162240865
אני מודה לכל מי שהגיבה. גם לאלו שהיה להן קשה להבין והגיבו באופן שיפוטי אני מודה אולי אפילו יותר מלאלו שחיבקו ועודדו.
התגובות הללו חיזקו אותי מאוד אך בו זמנית נבהלתי מעצמי וממידת החשיפה ועל כן לא העזתי להכנס לפורום מזה זמן. חשוב לציין שאני נתמכת מאוד מחוץ לפורום.
אני עדיין לא יודעת מה אני בדיוק מבקשת מכן. מה ביקשתי אז ומה אני מבקשת עכשיו. אני כן יודעת שהגיע זמני לשתף מעט, לעדכן, להבהיר בעיקר עבור עצמי.
העמדה הרגשית שלי לא השתנתה, עם זאת חשוב לי להבהיר שאני אמנם בוחרת להתרחק מאמי אך אין הדבר אומר שאני לא בקשר איתה.
אני מדברת איתה כשהיא מתקשרת לעיתים מאוד רחוקות. אני מביאה אליה את הילדים לביקור. אני לא מונעת ממנה להיות סבתא.
הריחוק שאני מדברת עליו הוא הרבה יותר עמוק וקשה לתת לו מילים. בחוויה הנפשית שלי קיימת שם אישה, מאוד אומללה, ואני אכן מרחמת עליה.
אבל אני לא מעוניינת בה כאם. כאם היא יוצרת בי צלקות נפשיות וזה כואב.
בחודש האחרון קרה משהו שגרם לי לחזור ולנסות לייצר אתה דו שיח למרות שממש לא רציתי (אני לא מפרטת יותר, מטעמים של פרטיות).
אני נמצאת בקונפליקט, מצד אחד טוב לי בעמדה שלי, היא שומרת עלי ומאפשרת לי לחיות חיים שפויים. מצד שני הנסיבות אותן לא אוכל
לפרט נותנות לי להבין שהיתמות שבחרתי לי היא לא באמת משהו שאני יכולה לבחור בו. ושאולי אולי יש לי כוח לשנות מתוך איזו שהיא בחירה אחרת שאני לא יודעת לגמרי מה היא.
אני מנסה מאוד להיות קשובה לעצמי ועם זאת מרגישה מבולבלת ובעיקר מפחדת לתת לתקווה שמשהו ישתנה להשתלט עלי ולהחזיר אותי למצב הקודם
שבו הייתי "השפוטה" של אימי. אני יודעת שזה כבר לא יקרה כי אני כבר עברתי שינויי כל כך גדול ובכל זאת הפחד מקנן בי כל פעם שאני רק מעזה להראות לה שאכפת לי.

אכן ימים של חשבון נפש.
תודה.

 

[הוריקן 27]

לא כל מה שאנחנו עוברים - יש מילים....

אני זוכרת את ההודעה שהשארת בזמנו - זה היה באמת סמוך מאד ללכתה של אמי ואני מודה שלא ידעתי איך להתייחס למילים שכתבת. אני לא יודעת ולא זוכרת מה כתבתי אז - היום, אני יכולה לומר לך שנשמע שקצת יותר עשית שלום עם עצמך, עם התחושות ועם העמדות שלך.
יכול להיות שבפנים את עדיין מרגישה בלבול ואולי תצטרכי ותוכלי בנקודת זמן אחרת לעשות סדר, לא תמיד אפשר ולא תמיד צריך. יש מן הסתם פעמים שצריך ללמוד ל"חיות את הבלאגן" . עם זאת נשמע שאת יותר ברורה בתהליכים שאת בעצמך עוברת, את ההחלטות שלך לגבי ההתנהלות שלך ולגבי הילדים שלך.
אני חושבת שאת מתקשה יותר לפתוח את פלונטר הרגשות ואת מערכת היחסים שבינך לבינה. כמובן, שאם את תבחרי לנסות לפתוח או להשאיר את הדברים כפי שהם - כדאי להמליץ על איש מקצוע. זה נשמע הרבה יותר מורכב.
אבל מטבע הדברים, זו בחירה שלך ואת צריכה להחליט איזו דינמיקה את בוחרת להתנהל מולה. המילים שאת בוחרת בהן - כולן שלך, ואף אחד/ת לא ייקח ממך את מה שאת חשה. אני מקווה שכל בחירה שתעשי - תהייה נכונה עבורך כי את זו שתצטרכי לחיות איתה (עם הבחירה). אני מאחלת לך מקרב לב שהדרך בה תבחרי (גם חוסר בחירה היא סוג של בחירה) - תעשה שלום, גם אם הוא יחסי - כלפייך . שתהייה לך שנה של טוב ושלמות.

גמר חתימה טובה ושנה טובה
הוריקן

 

[הוריקן 27]

לא לכל תחושה יש מילה ולא תמיד צריך לחפש מילים

אני זוכרת את ההודעה שהשארת בזמנו - זה היה באמת סמוך מאד ללכתה של אמי ואני מודה שלא ידעתי איך להתייחס למילים שכתבת. אני לא יודעת ולא זוכרת מה כתבתי אז - היום, אני יכולה לומר לך שנשמע שקצת יותר עשית שלום עם עצמך, עם התחושות ועם העמדות שלך.
יכול להיות שבפנים את עדיין מרגישה בלבול ואולי תצטרכי ותוכלי בנקודת זמן אחרת לעשות סדר, לא תמיד אפשר ולא תמיד צריך. יש מן הסתם פעמים שצריך ללמוד ל"חיות את הבלאגן" . עם זאת נשמע שאת יותר ברורה בתהליכים שאת בעצמך עוברת, את ההחלטות שלך לגבי ההתנהלות שלך ולגבי הילדים שלך.
אני חושבת שאת מתקשה יותר לפתוח את פלונטר הרגשות ואת מערכת היחסים שבינך לבינה. כמובן, שאם את תבחרי לנסות לפתוח או להשאיר את הדברים כפי שהם - כדאי להמליץ על איש מקצוע. זה נשמע הרבה יותר מורכב.
אבל מטבע הדברים, זו בחירה שלך ואת צריכה להחליט איזו דינמיקה את בוחרת להתנהל מולה. המילים שאת בוחרת בהן - כולן שלך, ואף אחד/ת לא ייקח ממך את מה שאת חשה. אני מקווה שכל בחירה שתעשי - תהייה נכונה עבורך כי את זו שתצטרכי לחיות איתה (עם הבחירה). אני מאחלת לך מקרב לב שהדרך בה תבחרי (גם חוסר בחירה היא סוג של בחירה) - תעשה שלום, גם אם הוא יחסי - כלפייך . שתהייה לך שנה של טוב ושלמות.

גמר חתימה טובה ושנה טובה
הוריקן

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום לך

שלום לך,
את מתארת בכנות וברגישות מדהימה תהליך קשה ומייסר שבו את נמצאת. תהליך שלא כל הסובבים אותך מקבלים, ואולי גם את אמביוולנטית לגביו.
הורינו הם הדמויות הראשוניות והמשמעותיות ביותר עבורינו (לחיוב ולשלילה), ולכן ניתוק שכזה הוא כל כך מורכב ומתיש נפשית.
הריחוק שומר עליך ומאפשר לך לחיות חיים מאוזנים ושלווים יותר, אך גם אולי קיימים רגשות אשמה.
להורים יש הרבה כוח, ונוצר פחד, אולי היתמות מבחירה שלקחתי היא רק אשליה.
אני שמחה לקרוא שאת נעזרת, נשמע שעשית תהליך משמעותי, בהצלחה גם בהמשך הדרך.
חתימה טובה,
ענבר

 

[mykal]

קראתי אותך אז, וקראתי היום,

ונראה לי שעכשיו הזמן, ללכת לכמה שיחות עם
אדם חכם, שאת סומכת עליו, או אולי קאוצ'ר--שיעשה לך סדר בלבטים שלך.

אם יורשה לי להגדירם מלהבים מה שכתבת--
את רוצה אמא וצריכה אמא, ומבינה שאמא זה דבר טבעי,
אבל קשה לך מול אמא שלך--שלטענתך, לא מבינה אותך ואת צרכיך, וחוסמת אותך.

אם תדעי לצאת מ'לופ' ההתנהגות הישנה שלך מולה,
ותלמדי להגיב אחרת, ממקום אחר.--כי היא כנראה לא מודעת, ולא תשתנה,
אבל את כן מודעת ואת תשני--בעקבות תגובות אחרות--אולי 'יזוז אצלה משהו,
ותצליחו להוציא את המירב מהמפגשים ביחד.

מקוה שבמשהו הועלתי.

 

[עדיהר1]

ליתומה מבחירה -

את הודעתך הראשונה לא קראתי בעת שפרסמת אותה, ועכשיו קראתי את שתי ההודעות ביחד.
מעניין כל כך שהגעת לפורום הזה, שבו האמהות שלנו כבר לא איתנו, ויותר מזה - נדמה לי שרוב הכותבות כאן חוו יחסי אהבה או איזשהם יחסים חיוביים עם אמא. אנחנו מתגעגעות לאמא (סליחה על "אנחנו"). ואת - הכל הפוך! אמך חיה, והיחסים איתה קשים עד כדי הצורך שלך לנתק מגע.

אבל את צודקת שדווקא כאן נכון לדבר על אמא שקיימת, ושקשה מאוד להיות בת שלה.

הרשים אותי מאוד המשפט האחרון שלך:

"הפחד מקנן בי כל פעם שאני רק מעזה להראות לה שאכפת לי."

שמשתף אותנו ברגשות מאוד מאוד חזקים והפוכים - רגש של אכפתיות, רגש של קשר ואחריות, אולי אפילו רגש של הזדהות, של רכות הלב - הרגש הזה המקרב אל אמא הוא לאו דווקא רגש חיובי. הוא יכול להיות הפעלה מוסרית שלך, סחיטה, אולי באמצעות רחמים (את כותבת שאת מרחמת עליה), אולי באמצעות חובה (חובה כלפי "אישה אומללה")

. ולעומתו - רגש הפחד. כי כאשר את מתקרבת אל אמך, את חשופה ליחס הלא טוב שלה כלפיך (יחס שבזמן של צלילות ושל ריחוק מספיק, את יכולה להבין אותו, את מבינה מה המנגנון שגורם לאמך לא לראות אותך, להתייחס באופן שהוא בלתי נסבל לך). היחס הלא טוב יכול להיות מורגש על ידיך ממש כמחיקה, כביטול, כניכוס וניצול, כהרס וכן הלאה או כל יחס שלא רואה את המציאותיות ואת הקונקרטיות של קיומך שלך.

המשך בהודעה הבאה

 

[עדיהר1]

ליתומה מבחירה - המשך

נדמה לי שפעמים רבות ביחסים מלאי סתירות וניגודים ודו-משמעות עם ההורים, קשה מאוד לבנות על צד אחד של הניגוד. אני מתכוונת לכך שגם אם רוצים ללכת עם הצד של האכפתיות, טוב הלב, ו"הרחמים" להורים או להורה - זה בכלל לא עוזר. כי מתברר שההורה לגמרי שקוע בצרותיו, ובעצם הילד שלו לא יכול להיות לו למשען ולעזר. שהרי ההורה לא רואה את ילדו, לא מכיר בכך שיש לו חיים משלו, ביוגרפיה, עצמיות, רגשות, קיום מסויים. הילד הוא לעיתים המשך של ההורה, ולעיתים הוא אוייב של ההורה וכו' וכו'. איך שלא יהיה - הילד לא יכול בכלל לעזור. העזרה היא מדומה, ורק שואבת את הילד.
ואם מנסים לבנות על הצד השני של הניגוד, ולהכיר בנזק שההורה מסב - ולהתרחק, אז אורבים מצד אחד ייסורי מצפון קשים, ומצד שני אורבת תחושה נוראה של הקשחת-הלב, ואולי באמת מפתחים לב קשוח באמת, לבו של הנוטש את אמא.
הדילמה הזאת היא נוראה, והילד לא יכול לפתור אותה לבדו, כפי שאדם לא יכול להרים את עצמו בשיער ראשו.
צריך בן אדם חיצוני ליחסים האלה. צריך עוד תודעה שתבחן מה קורה ביחסים. צריך מישהו שיכול לספר את הסיפור כפי שהוא נחרט במציאות, ולא כפי שהוא נחרט בלב הרך של ילדה בת יחידה לאם שחייה קשים.
אני ממש לא מאמינה שאפשר לפתור בקלות, בשיחה אחת או בכמה שיחות את הדילמה של יחסים עם הורה קשה. ידוע שאנשים פונים לתרפיה בדיוק בגלל קושי עם ההורים. והם ממשיכים להתנודד בין הקטבים של קרבה ודחייה, אהדה וכעס, תקווה ודיכאון. מצד שני - לפעמים התיקון מגיע פתאום, בהבלח אחד, באמצעות תובנה שבאה מספר, מסרט, ממסע, משיחה עם אנשים.
אני מחזקת מאוד את ידיך שתחליטי נכון ותפעלי נכון.
עדיה