יש רגעים../images/Emo122.gif
שאני הולכת שבי אחרי השיפור הדרמאטי, והכמעט 180 מעלות שחל באמא, וחושבת שאולי היא לא חולה, או אולי יצאה מזה. אולי זה הפיך? למה לא? אולי אלוקים חמל על האישה הטובה הזו, והציל אותה? ובלילות, בין שאר חלומות הסיוט שאני חולמת שאמא הולכת לאיבוד, שחולדות נושכים אותה, יש גם חלום חדש. שדוקטור טרבס מבשרת לי שחלה טעות באיבחון ואמא לא חולה. אני עוקבת אחריה, כל משפט שאמרה, כל התקדמות קטנה וגדולה אני רואה, כבר יותר משבוע היא הכניסה את הזרוע לשרוול החולצה ולא לצוורון, הנה, והתשבץ שפתרה, ממש סימן מעודד, וזה שהיא הועברה מהמחלקה המוגנת במרכז היום לקבוצה הרגילה, ממש מעודד, ובשבוע שעבר כשפיתיתי אותה לצאת עימי לטיול ערב אמרה לי שהיא רוצה לחזור בשמונה כי ראש בממשלה עומד לנאום, עוד סימן שהיא חוזרת לעצמה. ויש את הרגעים האחרים, שהיא לא זוכרת שאחי כבר שלוש שנים כמעט אבא, או שהיא חושבת שהוא אח שלה, והבקשה שלה לחזור הביתה כשהיא בבית, וזה ששלחה אותי היום לקנות חלות לשבת, או שראתה איתנו את משחקה של נבחרת ישראל מול אנגליה ושאלה, בערך 90 דקות איפה נערך המשחק? או שצעקה על אהובי המסכן שהשתעל שהוא משוגע ...אני מנסה להתעלם מאותם סימנים. מקווה בתוכי שהנה עוד מעט תקום מהכסא ותלך למטבח להכין את מטעמי החג. ערב ראש השנה בפתח ואנחנו מקבלות טלפונים ממכרים. והיא מזהה ועונה כמעט לעניין, ובעודי מתמוגגת מאיך שהיא מדברת ברור ובעברית רהוטה, התקשרה בת דודתי, שאמא שלה, דודתי האהובה, נפטרה לפני כמה שנים. אמא והיא היו גיסות- אחיות בלב ובנפש. אמא מברכת את בת דודתי ושואלת מה שלום אמא שלה, בת דודתי בולעת את הדמעות ועוברת נושא, אך אמא לא מרפה, היא רוצה לדבר איתה. לא זוכרת כלל שהיא מתה. ואני עשיתי טעות. התירוץ שנתתי לאמא היה מעליב. אמרתי לה שהיא לא יכולה לדבר עכשיו כי היא מבשלת דגים. אמא שלי נעצה בי מבט פגוע. נעלב מדודה שלי. " אהה ", היא עונה לי בטון נעלב " מה היא לא יכולה לעשות רגע הפסקה לדבר איתי?". אני רואה את הדמעות מבצבצות בקצה העין, וליבי נקרע. כדי לרצות אותה אני מבטיחה לה שמחר נתקשר אנחנו לדודה. אמא עדיין עצובה. " אני בטוחה שתיכף שרה תסיים לבשל את הגפילטע ותתקשר אליך", אני מבטיחה, ונשמעת כמו צ'ק ללא כיסוי. ושוב אני מבטיחה לה שנתקשר מחר. מרגישה כאילו מישהו שפך עליי דלי צוננין. כאילו נעורתי מתרדמה עמוקה. מדמיינת את עצמי יושבת בתוך קבוצת תמיכה של בני משפחה " שלום שמי ענת, ואמא שלי חולת אלצהיימר!".... ויודעים מה? יש נחמה מסויימת כי אמא כבר שכחה לגמרי את התקרית הזו והיא עכשיו מחייכת אליי. וליבי נחמץ.
שאני הולכת שבי אחרי השיפור הדרמאטי, והכמעט 180 מעלות שחל באמא, וחושבת שאולי היא לא חולה, או אולי יצאה מזה. אולי זה הפיך? למה לא? אולי אלוקים חמל על האישה הטובה הזו, והציל אותה? ובלילות, בין שאר חלומות הסיוט שאני חולמת שאמא הולכת לאיבוד, שחולדות נושכים אותה, יש גם חלום חדש. שדוקטור טרבס מבשרת לי שחלה טעות באיבחון ואמא לא חולה. אני עוקבת אחריה, כל משפט שאמרה, כל התקדמות קטנה וגדולה אני רואה, כבר יותר משבוע היא הכניסה את הזרוע לשרוול החולצה ולא לצוורון, הנה, והתשבץ שפתרה, ממש סימן מעודד, וזה שהיא הועברה מהמחלקה המוגנת במרכז היום לקבוצה הרגילה, ממש מעודד, ובשבוע שעבר כשפיתיתי אותה לצאת עימי לטיול ערב אמרה לי שהיא רוצה לחזור בשמונה כי ראש בממשלה עומד לנאום, עוד סימן שהיא חוזרת לעצמה. ויש את הרגעים האחרים, שהיא לא זוכרת שאחי כבר שלוש שנים כמעט אבא, או שהיא חושבת שהוא אח שלה, והבקשה שלה לחזור הביתה כשהיא בבית, וזה ששלחה אותי היום לקנות חלות לשבת, או שראתה איתנו את משחקה של נבחרת ישראל מול אנגליה ושאלה, בערך 90 דקות איפה נערך המשחק? או שצעקה על אהובי המסכן שהשתעל שהוא משוגע ...אני מנסה להתעלם מאותם סימנים. מקווה בתוכי שהנה עוד מעט תקום מהכסא ותלך למטבח להכין את מטעמי החג. ערב ראש השנה בפתח ואנחנו מקבלות טלפונים ממכרים. והיא מזהה ועונה כמעט לעניין, ובעודי מתמוגגת מאיך שהיא מדברת ברור ובעברית רהוטה, התקשרה בת דודתי, שאמא שלה, דודתי האהובה, נפטרה לפני כמה שנים. אמא והיא היו גיסות- אחיות בלב ובנפש. אמא מברכת את בת דודתי ושואלת מה שלום אמא שלה, בת דודתי בולעת את הדמעות ועוברת נושא, אך אמא לא מרפה, היא רוצה לדבר איתה. לא זוכרת כלל שהיא מתה. ואני עשיתי טעות. התירוץ שנתתי לאמא היה מעליב. אמרתי לה שהיא לא יכולה לדבר עכשיו כי היא מבשלת דגים. אמא שלי נעצה בי מבט פגוע. נעלב מדודה שלי. " אהה ", היא עונה לי בטון נעלב " מה היא לא יכולה לעשות רגע הפסקה לדבר איתי?". אני רואה את הדמעות מבצבצות בקצה העין, וליבי נקרע. כדי לרצות אותה אני מבטיחה לה שמחר נתקשר אנחנו לדודה. אמא עדיין עצובה. " אני בטוחה שתיכף שרה תסיים לבשל את הגפילטע ותתקשר אליך", אני מבטיחה, ונשמעת כמו צ'ק ללא כיסוי. ושוב אני מבטיחה לה שנתקשר מחר. מרגישה כאילו מישהו שפך עליי דלי צוננין. כאילו נעורתי מתרדמה עמוקה. מדמיינת את עצמי יושבת בתוך קבוצת תמיכה של בני משפחה " שלום שמי ענת, ואמא שלי חולת אלצהיימר!".... ויודעים מה? יש נחמה מסויימת כי אמא כבר שכחה לגמרי את התקרית הזו והיא עכשיו מחייכת אליי. וליבי נחמץ.
