יש פה מישהי?!

[מור לבבב]

יש פה מישהי?! ../images/Emo4.gif

 

[a girl with a drea]

אני../images/Emo9.gif

אבל אני קצת חדשה פה..

 

[מור לבבב]

../images/Emo13.gif

היי ברוכה הבאה.. אוף יום הזכרון הזה מייבש אותי..

 

[a girl with a drea]

כן, אני מבינה...

השנה זו השנה האחרונה שלי בתור חיילת במדים בטקסים האלה.. לקחתי את זה הרבה יותר קשה מכל השנים. זה יום הזכרון הכי קשה שהיה לי עד היום. למרות שמחר אהייה יותר מגאה לעמוד במדים בטקס של התיכון שלי

 

[a girl with a drea]

אפשר לספר קצת על עצמי?

חיילת בת 20 משתחררת עוד שלושה חודשים ילדה (כן, אני עדיין ילדה

) שמחה, מלאת תחביבים, עיסוקים, חברים ובקיצור, מאושרת באופן כללי. אבא נפטר בהיותי בת 11 (מול עיניי ומול אמא ושלושת האחים שלי , זוועות משהו היו בבית..) לאמא יש בעל חדש מזה כשמונה שנים והוא אפילו הפך להיות אחד החברים הכי טובים שלי והדבר הכי טוב שקרה מאז למשפחה שלי. לפעמים לא נעים לי מאבא שלי.. שאולי הוא "נדחק" קצת הצידה.. תמיד שואלים אותי למה אני לא מדברת עליו.. אני לא יודעת מה להגיד. ש"אין לי מה לספר"? אני מכחישה את האירוע הזה בחיים שלי, (אבל מדברת עליו בחופשיות כאילו זה לא קרה לי וזה סיפור של מישהו אחר) כי אם לא זה ימנע ממני מהלהמשיך קדימה, ואני ממשיכה. אפילו שאני מאמינה שאבא שלי בעצמו שלח את אבי החורג אליי (הוא סוג של מתנה ועושה את האחים שלי ואמא שלי מאושרים) איפה המקום של אבא? איפה זה נכנס בחיים העמוסים והמאושרים שלי? מתי לתת לעצמי להזכר? זה עוצר אותי. לצורך העניין: לא הייתי בהלוויה ואני לא זוכרת את עצמי בוכה בכלל לא כי לא עצוב לי. אני זוכרת שאמרתי לכל האנשים בהלוויה: "יא תינוקות מה אתם בוכים?!? זה לא יחזיר אותו בכלל" הייתי כעוסה.. יש בי המון שרוצה לצאת, אבל אם זה יגיע-זה לא ייפסק וזה יהיה חזק.. מתי לתת לזה לבוא? עוד אף פעם לא בכיתי בכי תמרורים עליו.. וזה יושב לי איפשהו בגרון כל החיים טיפים.. עצות.. ANYTHING בייחוד ביום הזכרון..

 

[מור לבבב]

../images/Emo4.gif

טיפים אין לי לצערי.. אנשים מסתכלים על זה שאני נראת שמחה,או משחקת או שומעת מוזיקה ביום הזכרון ,כאילו "איזה מגעילה את" את האמת אני לא מבינה מה זה עוזר זה שאני אשב בדכאון בבית ויראה אנשים בוכים..כאילו לא סבלתי מספיק בחיים.. אנשים לא מבינים שיש אנשים שקשה להם עם זה,וזה שאני אכנס לדכאון זה לא יעזור במשהו.. ואני עוד שונאת שהם מטיפים לי.. אני שונאת לראות ביום הזכרון אנשים שבוכים ,זה מרגיז אותי לא יודעת למה,כאילו אני מבינה את ההורים שאיבדו את הילדים שלהם,אבל למרות זאת אני חושבת שזה יותר קשה לאבד הורה בגיל צעיר,אומרים שזה לא טבעי לאבד ילדים ושזה כן טבעי לאבד הורים,אז מה? קיצר יום מרגיז.. אין לנו מספיק פיגועים,מלחמות,אז בואו נעשה כל יום יום זכרון ונמות כולנו מדכאון..

 

[eshkolit32]

מורצ'וק

גם אני חושבת שלאבד ילד זה יותר גרוע מלאבד הורה ואני אסביר לך למה, מקווה שתביני אותי....תנסי לפחות. מסכימה איתך שזה נורא לאבד אבא/אמא בגיל צעיר. ההיגיון אומר שההורים ילוו אותנו לפחות עד שנהפוך להיות מבוגרים ועצמאים. לילד/נער קשה לגדול בלי הורה/הורים, זה מצריך ממנו כוחות עצומים בגיל שהוא עדיין צריך את התמיכה של ההורים. זה נכון אבל אותו ילד שאיבד הורה/הורים - אם יחליט שהוא רוצה להמשיך הלאה בחיים למרות הכל ולא לוותר לעצמו - יכול עם השנים לחזק את עצמו, להחליט על חלומות שהוא רוצה להגשים, למצוא לעצמו חברים טובים, לעשות מה שטוב לו, לפתח קריירה, ללמוד, לטייל בעולם, להגשים מטרות, להקים משפחה ולבנות לו בית חם משלו, כולל ילדים משלו. לעומת זאת: הורה שמאבד ילד - במיוחד אם ההורים שלו כבר לא יכולים להביא ילדים יותר בגלל הגיל שלהם - זה דבר איום ונורא. תחשבי על זה שאמא ואבא מגדלים את הילד שלהם שנים, מעניקים לו חום ואהבה, מקווים בשבילו שיהיו לו חיים יפים, מצפים לראות אותו מצליח בעבודה/לימודים, מחכים לראות אותו תחת החופה, חולמים על נכדים - רוצים שיהיה לילד שלהם העתיד הכי טוב שיכול להיות. ופתאם, כשהילד שלהם בצבא (אם נתייחס למוות בזמן השירות הצבאי) הוא הולך לקרב ולא חוזר. להורים האלה קשה, קשה מאד למצוא לעצמם נחמה. איך הם יכולים להמשיך? באיזה תקוה הם יכולים להיאחז? הם לא יכולים לעשות כמעט כלום, אלא אם כן הם צעירים והם יחליטו להביא עוד ילד לעולם. אם הם מבוגרים - זה ממש דבר שקשה לשאת אותו. גם אדם שמאבד בו זוג למרות שזאת זוועה - יכול לשקם את עצמו ולנסות להתחתן שוב, אולי אפילו להביא עוד ילדים לעולם. אבל כשמאבדים ילד - זה באמת משהו שאני לא מצליחה לתפוס איך אנשים חיים איתו. חוצמזה: כולנו כואבים, קצת קשה להשוות בין אובדן לאובדן (למרות שכולנו עושים את זה....). כל אחד מתמודד אחרת עם דברים, וכל אחד גם תמיד חושב שלו הכי קשה... אני מאמינה שלהתמודד עם מוות, לא משנה מה ההקשר - זה דבר קשה. זה הדבר המשותף לכל בני האדם בכל העולם, בזה כולנו שווים - בכאב שלנו על אובדן יקירינו. תחשבי על זה.....

 

[מור לבבב]

זה גם עניין של אופי..

אבל הם לקחו את זה בחשבון,כי זה מה שהילד רצה.. לעומתי.. בסדר,אבל כמו שכבר אמרתי אני שונאת את היום הזה,זה כמו עינויי..

 

[eshkolit32]

כמה דברים:

א. נכון שהילדים האלה יודעים שיכול לקרות להם משהו אבל לא נראה לי שהם רוצים למות מלכתחילה. ב. ומה אם הילד נהרג בפיגוע, תאונת דרכים או כל דבר אחר....? אלה באמת מקרים שאף אחד לא מצפה ולא מתכנן שיקרה משהו. ג. אני לא באמת רוצה להתווכח, אני רק רוצה לתת לך נקודות למחשבה. אל תתעצבני....

ד. את יכולה להיות רגועה - היום הזה קשה ואפילו מוזר לכולם ומי שאומר אחרת לא אומר את האמת לדעתי. מצד אחד לכולם קשה וכואב לחשוב על החיילים והאזרחים שנהרגו פה. מצד שני, מוזר ש"דורשים" מכולנו לחשוב על הנושא הזה יום אחד בשנה. בשאר הימים לא מצפים מאיתנו להתעמק בזה בדר"כ...זה כמו יום כיפור - אנשים מסוימים יכולים לצום ולחשוב שאלוהים ימחל להם וכל השנה הם מרשים לעצמם להיות אנשים לא מי יודע מה טובים. יש פה איזושהי צביעות ובעייתיות ולכן אני מבינה אותך ואת האנשים האחרים אם לא ממש רוצים לקחת חלק באבל של היום הזה. לכולנו יש כאב והדברים האלה לפעמים תורמים לכאב הפרטי שלנו להתעורר. בכלל מוזר היום הזה - בבוקר אנחנו עומדים בצפירה ושומעים שירים עצובים ברדיו, הולכים לטקסים וכן הלאה, ובערב מצפים מאיתנו לשמוח ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל - איך אפשר בכלל לחשוב שזה הגיוני, המסורת הזאת....? והנה הוכחה להתנהגות המוזרה שהפגנתי ביום הזכרון הזה: אתמול בערב צפיתי בסרטים על חיילים שנפלו. היום, לעומת זאת, הלכתי ועשיתי שופינג (אחרי שנשבעתי לעצמי בתחילת החודש שאתחיל להירגע בענין), בתירוץ שאמנם זה יום הזיכרון, אבל אתמול גם היה היומולדת שלי. מין שילוב קטלני שכזה.... הקיצר מורצ'וק, את מוזמנת לכתוב כאן על דברים אחרים חוץ מעל יום הזכרון, אני כאן ובטח השאר עוד מעט יצטרפו.

 

[מור לבבב]

לא מתעצבנת.. ../images/Emo13.gif

טוב זה לא הדבר המוזר..הדבר המוזר,הוא שכל החנויות על יד הבית שלי פתוחות,ואפילו הלכתי לרופאה היום.. גם בערב אני לא מתחברת לחגיגות כל כך,כי יש כל כך הרבה דברים מאכזבים במדינה הזו,שחיתויות,ועוד סיפור לא יפה ששמעתי היום.. מקווה שנהנית בשופינג,מה קנית?

 

[eshkolit32]

ותודה לאלוהים שברא את השופינג

תמיד אפשר למצוא דברים איומים ונוראים במדינה. למזלנו יש גם המון דברים טובים כאן, ואני מתכוונת לפתוח פה היום ומחר דיונים קלילים ושאלונים מצחיקים בענין. את תראי שכמו כולם גם את תמצאי דברים יפים שאת אוהבת כאן. מבטיחה לך! האמת היא שבדיוק כמוך גם אני לא מתחברת לחגיגות יום העצמאות ההמוניות אבל מסיבה אחרת: יש לי חום ממה שהולך פה ברחובות - כל הקצף והפטישים והשמונים-אלף-קילו בשר שאנשים הולכים לבלוס תחת כל עץ רענן שקיים במדינה הזאת... מה שכן שימי לב ללוח השידורים בטלוזיה - יש מרתון "ארץ נהדרת" בכבלים ובטח גם בלווין יהיו דברים שווים ובכלל כיף בחג הזה לשבת בבית ולצחוק מול הטלויזיה (כשכולם עושים

אחד על השני...). מהשופינג בטח שנהניתי. אני לא דומה טובה בשבילך אם את מחפשת מודל לקניות חכמות חסכוניות ושקולות.... אני אישה טיפוסית שמפעם לפעם עושה קניות ומרגישה כתוצאה מזה אושר ברמות שאי אפשר לתאר...קניתי 3 זוגות סנדלים (דווקא שניים+אחד חינם...לא הרבה

יחסית), 2 חצאיות ו-2 חולצות. והכל פשוט מהמם בעיני...

 

[מור לבבב]

אני מנחשת מה יהיה בטלויזיה

גבעת חלפון,הלהקה,צרלי וחצי...חח.. דווקא אני רוצה לצאת קצת,נמאס לי להיות כל הזמן בבית..למרות כל הבלאגן.. ותאמיני לי אני גם לא כזאת חסכנית,יש לי איזה מנהג שכל מה שאני קונה אני צריכה להחליף חח..טוב המראות בחנות מעוותות , פעם אחרונה שהלכתי הלכתי לחנות שאני לא כל כך אוהבת,יש שם בגדים לרזות מאוד,וגם בגדים מוזרים בדר"כ..אבל למרבה הפלא מצאתי כמה חולצות שנורא התלהבתי מהן,(וכן, זה גם היה במקום משהו שהחלפתי ) טוב זאת גם שיטה טובה לחשוב שיש לך הרבה בגדים..וגם לעשות הרבה שופינג בתקציב מצומצם חהחהח

נו כל אחד ושריטותיו..

 

[eshkolit32]

את יכולה

אולי לצאת עם אותה ידידה שדיברת עליה אתמול, לא? (בתקוה שכבר השלמתן....) נראה לי שאת לא היחידה - הרבה נשים ובנות קונות בגדים/נעליים ואח"כ בבית רוצות להחליף את מה שקנו...אנחנו בעייתיות, את יודעת איך זה. בגלל זה לרוב הבנות לוקח שעות לעשות שופינג, כי אנחנו מסתכלות על עצמנו במראה מכל זווית אפשרית, באור ובחושך, בכל המראות שקיימות בחנות - ועדיין לא בטוחות....אני בשנים האחרונות התחלתי להבין סופסוף מה אני רוצה ואני עושה את זה די מהר, יחסית.

 

[eshkolit32]

ברוכה הבאה לפורום! ../images/Emo140.gif

שלום לך, אני מצטערת לשמוע שאיבדת את אבא שלך בגיל כל כך צעיר. קודם כל אני שמחה לשמוע שאמא שלך נישאה בשנית ושלך ולאחים שלך נורא טוב עם זה. יש פה בפורום לא מעט סיפורים על הורה שיש לו בן זוג חדש מאז האובדן ולאנשים כאן לא קל עם זה. אז הנה דוגמא לכך שזה אפשרי לבחור להמשיך בחיים. את אפילו כותבת שזה הדבר הכי טוב שקרה מאז האובדן למשפחה שלך. מאד משמח אותי לקרוא את זה. ביקשת טיפים איך להוציא את מה שיש לך בפנים מאחר וזה עדיין לא קרה. האמת היא שכל אחד מתמודד עם אובדן באופן שונה. אני מבינה את החשש שלך שברגע שזה יצא לא תוכלי לשלוט בזה ולהפסיק לבכות והתאבל. לפי דעתי אחרי שמאבדים מישהו קרוב, רצוי שיתקיים תהליך אבל מתישהו במהלך חיים. גם אם שמת את זה בצד שנים ולא התמודדת עם זה - זה בסדר, לא מאוחר מדי, לכל אחד יש את הקצב שלו. יכול מאד להיות שהיית עסוקה בלשרוד, בלהמשיך הלאה, לבנות ולחזק את עצמך, ועכשיו - במרחק שנים שעברו מאז האובדן, כשאת חזקה יותר - זה אפשרי להתמודד ולהשלים עם מה שקרה. ביום שאבא שלי נפטר הייתי המומה מדרך ההתמודדות שלי. תפקדתי כמו רובוט, היתי מאד פרקטית ועזרתי בארגון סידורי הלוויה. רק אחר כך נשברתי. בהתחלה אנחנו בהלם, והמוח איכשהו גורם לנו להמשיך לתפקד על אוטומט כדי שלא נתמוטט לגמרי. לפעמים אנחנו מרשים לעצמנו להתמודד עם דברים באמת רק כשהגוף שלנו מרגיש שהוא מסוגל לשאת את זה. אני מניחה שאת יודעת מה יעזור לך להוציא החוצה את הרגשות שלך בענין - שיחה עם אמא שלך, עם אחים שלך, חברה טובה, פסיכולוג, ניסיון לכתוב על זה וכו'. אני מבטיחה לך שזה לא יהפוך לך את החיים. הפעם הראשונה שתבכי אולי תראה לך קשה אבל אחריה לדעתי את תלמדי לאט לאט איך לשלב את הזכרון והגעגוע בחיים שלך. אני באופן אישי חושבת לא מעט על אובדן ההורים שלי אבל זה עדיין לא מפריע לי לנהל אורח חיים עשיר ומלא ולהיות אופטימית ומלאה בחלומות. את יכולה להיות מאושרת ושמחה בחלקך ועדיין לזכור את אבא שלך. הדברים בהחלט יכולים להתקיים זה לצד זה - שמחת החיים לצד הזכרונות והכאב. נשמע מוזר אבל אפשרי ויש לי אפילו הוכחה מהמדינה שאנחנו חיים בה: היום מתקיימים טקסי יום הזכרון כואבים בכל רחבי הארץ, ובערב המדינה הופכת למסיבה אחת גדולה... קצת הזוי ונשמע בלתי אפשרי אבל אנחנו עושים את זה כבר שנים. אחרי שתתחילי להוציא החוצה את מה שיש לך בפנים, אני מאמינה שתרגישי הקלה גדולה. בכל אופן את מוזמנת לשתף אותנו במה שתרצי, אנחנו כאן בשבילך...

.

 

[a girl with a drea]

היי../images/Emo9.gif תודה על קבלת הפנים..

כן, אני אעשה את זה.. מתישהו זה יהיה חייב לצאת החוצה.. וכן אני הדוגמה לכך שבבן\בת זוג חדש\ה להורה זה יכול להיות משהו מקסים מחזק ו"בונה" משפחה מחדש. ומשהו למור- מור, כל מוות הוא קשה, וכל מוות הוא לא "טבעי" בעיניי הקרובים, לכן אין זה ויכוח. המצב קשה להורים\אחים\ילדים\חברים גם יחד. כל סוג של מוות הוא לא דבר קל. הבחירה בהתמודדות היא פשוט שונה..

 

[eshkolit32]

אז את בעצם גורם מאזן פה...

פשוט היו לנו כאן לא מעט ויכוחים על הסיטואציה הלא פשוטה הזאת. אם תוכלי בכמה מילים (או יותר אם מתחשק לך) להסביר איך את עושה את זה אני מאד אשמח. כלומר: כמה זמן לקח לך לאהוב ולהתרגל לבעלה של אמא שלך, האם בהתחלה היה לך/לאחים שלך קשה עם זה ולא אהבתם אותו, וכו'?

 

[a girl with a drea]

בכיף../images/Emo13.gif אז ככה:

בהתחלה פחדתי מכל דבר. והפחד הכי גדול שלי היה לאבד את אמא שלי, או שחס וחלילה יקרה לה משהו. בהתחלה לא נתתי לה לצאת עם אף אחד. קודם כל היא הסבירה לי (לילדה בכיתה ה' או ו') שאנחנו תמיד נהייה אצלה במקום הראשון- ואם אנחנו לא נאהב מישהו אז הוא "מחוק" מבחינתה. והיא שיכנעה אותנו לתת צ'אנס. היום אני ואבא חורג שלי צוחקים על זה שבפעמים הראשונות שראיתי אותו לא הייתי נחמדה בכלל, הייתי חשדנית ואי אפשר היה להתקרב אליי. ובקשר לשאלתך, אני לא חושבת שזה משהו שעושים או לא עושים. נדמה לי שמה שקנה אותי היה לראות את אמא מחייכת שוב. עברה עליה תקופה לא קלה, היא נשארה לבד עם ארבעה ילדים קטנים, ותמיד היא הייתה לחוצה וצריכה לדאוג להכל לבד. ופתאום יש מי שעוזר לה, ואמא נהייתה רגועה יותר, ומחייכת יותר ויכלה לצאת שוב. עד שהגעתי למסקנה שזו ברכה שהיא בכלל הביאה את עצמה למצב שהיא הייתה מסוגלת לעשות את זה, הרבה הורים לא יכולים לצאת שוב לאחר אובדן בעל\אישה. אמא שלי הייתה צעירה ויפה (גם היום

) ואני זוכרת שיום אחד ישבתי עם סבתא שלי וסבתא שלי אמרה לי: "חמודה שלי, את זוכרת איך את תמיד שואלת את סבתא למה היא תמיד לבד?" הנהנתי לאות הבנה, והיא המשיכה ואמרה: "אחרי שסבא נפטר, הייתי עייפה מדי מכדי להתחיל להכיר מישהו, וזה גם היה מאוחר מדי. אמא עוד צעירה, וביום שתעזבו את הבית היא תשאר לבד.." אני חושבת שמייד השתנתה דעתי, ובכלל ראיתי שהוא בחור נחמד ומצחיק. פשוט היה לי כיף להיות איתו. וגם תמיד הוא טרח להבהיר לנו (הילדים) שהוא לא בא לתפוס לאבא שלנו את המקום, ועודד אותי לדבר עליו. אין פה קסם. זה עניין מאוד אינדיוידואלי. בשביל אבא שלי החורג היום אני אעשה הכל, ואם אני אבקש הוא יביא לי את הירח. אמא שלי תמיד מתעצבנת שאני מספרת לו דברים ולה לא.. חחח... גם אבא שלי החורג הוא מקסים, ומתעניין בנו הילדים. מבחינתו אנחנו כמו ילדים שלו, והוא אוהב אותנו לא פחות מהילדים שלו. גם אף פעם לא הייתה לו בת- אז אני בכלל משהו מיוחד. רק עצם העובדה שהוא הסכים "לקבל" את אמא שלי כ"עסקת חבילה" (אלמנה עם 4 ילדים קטנים שחוו טראומה) זה כבר מראה הכל על הבן-אדם. אז חשבתי לעצמי, "למה לא?" זה השתלם לי בצורות שאני לא יכולה לתאר. הכל עניין של גישה, וכמובן מי הוא בן הזוג, אם הוא מנסה או משתדל או מתעניין בנו (הילדים). אין נוסחה. אני רק מאחלת לכל אחד להגיע לתובנה שמתאימה לו. רק בקשה אחת ממני- תחשבו על ההורה שלכם שנשאר לבד.. אני נזהרת להשתמש במילה הזאת, אבל פחדתי להיות "אגואיסטית" לאמא, זה גם החיים שלה ואני לא יכולה להשתלט לה עליהם. תנו צ'אנס. אם זה לא עבד-זה משהו אחר ואני אשתוק. אבל תתנו צ'אנס, אולי תגלו דברים שלא ידעתם שיכולים לעשות לכם טוב. אוהבת..

 

[eshkolit32]

איזה סיפור נפלא../images/Emo39.gif

תודה ששיתפת אותנו... הסיפור המשפחתי שלכם ממש נותן השראה. כל הכבוד לכם, אני יודעת כמה שזה יכול להיות מסובך.....אם זה קרה במשפחה שלכם - זה בטח יכול לקרות בעוד משפחות. אני לא מכירה אותך ואת חדשה כאן אבל אני חייבת להגיד לך שאני מאד מעריכה אותך.

 

[a girl with a drea]

תודה../images/Emo140.gif

אני אשמח לשמוע גם את הסיפורים שלכם..

 

[eshkolit32]

נראה לי שבקרוב

נעשה שרשור הכרות שני, רחב יותר מהראשון כי יש חברות חדשות כך שכולן יכירו את הסיפורים של כולן.