שיר נורא ארוך אבל הנה הוא:
היה הדשא ירקרק, הגבעולים היו גדולים; במער פתע אור נראה של כוכבים דולקים באופל. טינוביאל בין העלים, לצליל חליל שלא נראה, רקדה ואור הכוכבים קרן גם על אריג השובל. ברן בא מהרים קופאים, שוטט אבוד בצל עלים, על חוף נהר העלפים פסע בדד בלב של עצב. הציץ בינות הגבעולים, גילה פרחי פז נפלאים על שלמתה בין העלים, וצל שערה גולש בקצב. רפא הקסם את רגליו, ששוטטו על פני נופים. החיש קדימה צעדיו, פשט ידו אל קרן סהר. אך במכורת העלפים היא דצנ- נסה מפניו, נטשה אותו בין ענפים בדד בדיממת היער. רבות שמע בת קול דואה של מצעדי אגמון קלים, כמנגינת תהום גואה שתפכפך מבאר נסתרת. העלעלים צנחו קמלים, אחד אחד בלא תנועה, באנחה נשרו, קלים ברוח חורף מסוערת. והוא ביקש אותה לשוא בין שלכות רבות שנים לאור ירח וכוכב מתחת לרקיע קרח. כסותה הבהיקה כפנינים בעת רקדה על הר-זהב ולרגליה רוננים כסף ערפל ופרח. בגווע חורף היא חזרה ועמדה חזר אביב, כעוף ממריא עלה שירה, כנחל שלג מבעבע. ראה הוא ניצנים של זיו אותם בכף רגלה פיזרה, ערג כי תחולל סביב על פני העשב הכמה. היא נסה שוב, והוא דלק. טינוביאל! טינוביאל! את שמה של העלפית צעק; ואז עצרה והאזינה. עמדה היא רגע קט בצל, קולו כשפה כמו ברק. אז בא ברן כגזר נופל- ועל ראשה כתפה הרכינה. אל תוך עיניה התבונן מבעד צללי שערה, ואור רוטט ראה בהן, אור כוכבים מגג רקיע. טינוביאל בת עלפים, בת אלמוות רבת-חן, עליו הטילה צל כשפים בזרועותיה אור יבקיע. ארוך היה נתיב גורלם, על הר אפור, קר ומפחיד, עם שערי ברזל מולם, בין יערות של צל בלי שחר. ים אין עובר בינם הפרידף אך הגורל הפגיש אותם. מאז היו יחדיו תמיד, בארצות שאין בן צער. זהו, זה כל השיר. כמה הערות: טינוביאל היא כמובן לותיין. אני לא בטוח בקשר לנקודה הזאת, אבל אאל"ט הם לא מתו במאבק נגד הרוע אלא מתו מוות טבעי (לותיין ביקשה להיות בת תמותה כמו ברן).
