יש לך

יש לך

יום הולדת מחר. רגע, זה כבר היום. פעם חגגתי איתך בתמימות נדירה של ילדה. זוכר איך שמענו את השיר וחשבנו שנכתב במיוחד עבורנו? "איפה את עכשיו?" "רחוק מהבית." "איפה את ילדה?" "כאן. אני כאן." וזהו. זה נגמר ככה. עכשיו אני רחוקה. כ"כ רחוקה ממך. לא אלפי מילין בנתיבים. באלפי רסיסים שבורים. אתה הוא האיש שאהבתי במלוא עומקה של אהבה. "ואת מה? את לימדת אותי את אלפי רסיסי הכאב של אותה אהבה" מצטערת. "זה בסדר שאהבה מתחמקת. בעיקר כשזה לא יכול ביחד ללכת" "אבל זה לא בסדר לקום וללכת" וחלפו נהרות עונות וגשמים, והגלים לא שטפו כאבים. רסיסים עודם נאספים. "עכשיו, אנחנו שני עולמות נפרדים, רחוקים." "זה לא בסדר להפסיק לאהוב." "זה בסדר לתת לאהבה שצמחה על ברכי התום לצמוח לכיוונים שונים. לצעוד בשבילים נפרדים." "לימדת אותי על אהבה. ועל איך מדביקים רסיסים של נשמה שבירה." "רחוקה ממך ושלמה יותר מאשר אי פעם הייתי, איתך." אני זו שמביטה בך דרך משקפים של תום. אך רחוקה ממך מאוד, כמעט אלפי שנות אור. לפעמים אני עדיין זוכרת שפעם היית לי חבר הכי טוב שלי. ועל כך, תודה שהיית. תודה שהיה. וליום ההולדת מאחלת לך, שמישהי תאהב אותך. תאהב באותה תמימות טהורה, שפעם, עטפה אותך. שתהיה לך חברת נפש. שתהיה מאושר, ילד. יום הולדת שמח. ממני, אור.
 
למעלה