יש לי שאלה

[מיקיס]

יש לי שאלה

חשוב לי לדעת אם מישהו מכם סבל מהשמנה גם בילדות, ואיך השומן השפיע עליו חברתית... אני זוכרת את עצמי, כילדה שמנה אך מלאת שמחת חיים, מקובלת מאד ושובבה...ואני חושבת שבאמת היה לי מזל גדול. לא העזו להעליב אותי, ואם מישהו היה מתגרה בי על רקע המשקל, פוצצתי אותו במכות... ( כן, כן ). כיום אני מחנכת כיתה (בגילאי היסודי ) ואני נתקלת בהרבה ילדים שמנים שמאוד דחויים מבחינה חברתית, וזוכים ללעג ולקלס מצד חבריהם.כאשר אני נתקלת בתופעות כאלו ( רבות מידי, לצערי ) - חמתי בוערת בי להשחית... כמובן שאני נוקטת בכל האמצעים כדי למנוע את התופעות הללו אבל אני ממש לוקחת זאת כעלבון אישי. כל התלמידים שלי יודעים שאוי ואבוי אם מישהו יעליב ילד שמן בטווח שמיעתי... דוקא את אותם ילדים שמנים אני נוטה לטפח מבחינת דימוי עצמי: נותנת להם תפקידים ראשיים בטקסים והצגות, מעודדת אותם ליזום, ממנה אותם לראשי קבוצה וכדומה. אני חושבת שאותם ילדים שמנים גם ככה מרגישים לא טוב עם עצמם ( למשל בשיעורי ספורט ) , אז למה להוסיף עליהם סבל? אני רוצה לקרוא מה דעתכם על מה שכתבתי, ואשמח אם מישהו ישתף אותי בחוויות.

 

[נימשון]

אני אענה לך כמחנכת של הגיל הרך

כאישה שמנה וכילדה שמנה לשעבר. אני לא נהגתי בשיטה של אוי ואבוי אם אשמע שמישהו צוחק על השני כי הוא שמן אלא שזה לא חברי ולא יפה לצחוק על מישהו בגלל שהוא שונה ממך וזה בכלל לא משנה אם הוא עם משקפיים, שמן, נמוך או כל דבר אחר. הנקודה היא לשים דגש על השונות בין כל הילדים וכשיש סיטואציה כזאת פשוט להגיד נכון, הוא שמן אז

איפה פה בדיוק העלבון

הרי שמן זה תיאור של המצב, ואם נגיד עליך שאתה ג'ינג'י זה יעליב? לא זה לא יעליב כי זה המצב אז בדיוק באותה המידה גם התואר שמן לא מעליב. אצלי בכתות שלי זה מיגר לגמרי את התופעה כי זה הפך את השמן ללהיות לגיטימי ולא כקללה, הם הבינו שעל כל שם גנאי שהם נותנים לאחר אותו אחר יכול גם לתת להם ושזה שהם חושבים ששמן זה לא יפה זו דעתם בלבד והיא לא ממש מעניינת או פוגעת במישהו. הגישה הזאת מאוד חיזקה את הילדים השמנים שלמדו איתי כי הם פשוט התחילו להסתכל על זה כמצב קיים ולא כאל דבר כל כך גרוע והתופעה פשוט הפסיקה כמעט לגמרי ובמקרים שכן קרה זה היה ממש לא משמעותי.

 

[מיקיס]

תודה לך

לא דיברתי על הפנייה: "שמן", אלא על הרבה יותר מזה. את יודעת, לילדים יש מוח יצירתי. הקללות והעלבונות נובעים כתוצאה מהשומן של אותם ילדים. מודה לך על התגובה

 

[מאיוש המקורית]

בתור ילדה שמנה בעבר ובתור אשת חינוך

בהווה. תרשי לי לומר לך שהדרך בה בחרת היא טובה למרות שזה לא בריא בשבילם כל הזמן, עניין היוזמות והקבלה בחברה צריך גם לבוא מהם. מה שכן את תמיד יכולה לעודד אותם חברתית אם יצא לך להיות איתם בשיחות אישיות או פשוט לעשות לכיתה פעילויות גיבוש, שיתוף פעולה בכיתה, קבלת השונה. פשוט שאותם פעילויות יהיו יותר חוויתיות (משחקים, שירים יצירה וכו') ופחות במילים. אני מוכנה לעזור לך בכל דרך שרק תרצי. תעשי מידי פעם חילופי מקומות בכיתה כדי שאותם ילדים שמנים יגיעו לכל החברים בכיתה ויתחברו לאט לאט עם הזמן. היו לי חניכים שמנים שתמיד נתתי להם הרגשה טובה בפעולות כשביקשו לעשות משהו לקבוצה ועודתי את זה. הייתי יוצאת עם כל החניכים שלי לבלות מידי פעם, הייתי מגבשת אותם המון ואז הקבוצה היתה מסתכלת על הקבוצה כחברים ולא כל אחד לפי מראהו. מאחלת לך המון בהצלחה ומוכנה לעזור תמיד

 

[מיקיס]

אני מודה לך

 

[דברים שלי]

כמה מילים

אני הייתי שמנה בילדותי - ויותר מ"שמנה" אפשר להגדיר את זה "גדולה", כי אני גם גבוהה. בגלל שהגעתי מהבית עם ביטחון עצמי אפס (נתנו לי להרגיש שאני פגומה) וכל הזמן טענו כנגדי שאין לי חברים (כמובן, מי רוצה להתחבר לסמרטוט חסר ביטחון?), ממילא הייתי דחויה חברתית במשך כל שנות הלימודים. המורים מעולם לא עמדו לצידי. בואי נאמר שבפעם האחת והיחידה שעשיתי ריצת 60 מטר בצורה נורמלית, המורה להתעמלות הכריחה אותי לרוץ שוב כי היתה בטוחה שהסטופר שלה לא מדד נכון. השיטה של "להעדיף שמנים" נראית לי מעט בעייתית ומתאימה רק לאותם ילדים שמנים שיש להם ביטחון ותמיכה מהבית. אם ילד כזה הוא חסר ביטחון ומכריחים אותו לעלות על במה, למשל, הוא עלול לפספס מרוב התרגשות וזה יזיק לו יותר משיועיל. ובנוגע ל"אוי ואבוי אם יעליבו אותו", מנסיון אני יכול לומר שכאשר מישהו העליב אותי והמורה הטיפה מוסר, זה נחרט אצלי כטראומה ענקית. עדיף היה שהיא לא תגיב. לדוגמה, ושוב משיעור התעמלות (הטראומה שלי בתיכון), היה מקרה שבו נבחרו שתי בנות כ"ראש קבוצה" למשחק קבוצתי כלשהו ובחרו אחת אחת מבין הבנות כאלה שיצטרפו אליהן. כמובן שאני נותרתי אחרונה, וה"ראש קבוצה" היתה צריכה לבחור בי. היא לא אמרה דבר, המורה אמרה "הלאה", היא אמרה "מה הלאה? מי נשאר?", והמורה אמרה "בחיים אל תעשי יותר דבר כזה". אני הצטרפתי לקבוצה בבושת פנים. עוד בשנות התיכון, היתה לי מורה "מחנכת" שלא ידעה איך להתמודד איתי (בנוסף להיותי שמנה ודחויה, הייתי גם תת-משיגה מבחינה לימודית). היא הודיעה להורים שלי שאני לא חברותית, לא מדברת עם אחרים, ולכן אני דחויה. לא עשתה שמץ נסיון לשפר את המצב. בהמשך (באוניברסיטה) היו לי כבר מורים אחרים, שהסתכלו יותר על הישגים שכליים (בזה אני חזקה) ועל האישיות. נראה שהמורים באוניברסיטה הם ממילא ברמה גבוהה יותר מאלה שמלמדים בבתי ספר, ולכן יותר סובלנים ונוחים לחריגים למיניהם.