נסיון להסביר לעצמי
אני כל כך מזדהה עם השאלה שלך, שבאמת לקח לי המוון זמן ועדיין אני לא בטוחה בתשובה שמצאתי לה (עבור עצמי, לא מתיימרת לתת תשובות לאחרים) אבל בכל זאת. כשאני קוראת את ההודעה שלך, זה כאילו את אומרת, חצי ממני רוצה לחיות לנצח ואכן פועל כאילו הנצח עומד לרשותו, וחצי ממני זוכר שיום אחד אני אמות וזה יהיה נורא מוקדם בשבילי אז צריך להזיז את הת** ולעשות משהו. וזה מאבק שגם אני נמצאת בו (בעיקר אחרי שיחות עם אמא שלי "מתי כבר תתחתני/ תתמסדי/ תהיי נורמאלית" קיינד אוף שיחות, אלה שמנסות להציג כאילו אני באמת מפסידה משהו). אז הנה אני משתפת באיך אני מתמודדת עם השאלה שלך/שלי: אני משתדלת להזכיר לעצמי שבסופו של דבר אותו חצי שרוצה "לקרוע את החיים" הוא בעצם החצי המותנה שלי, שבו אין לי בחירה. אני מובלת בידי ה"רצונות" האלה שהחדירו בי מיום שנולדתי. אם יש לי איזו שהיא בחירה, הרי זו הבחירה בחצי ה"שני", שבו אני יכולה לפחות לנסות לשבור את ההתניות האלה ולמצוא תוכן חדש למעשים שלי. אני משתדלת לזכור למה יצאתי לדרך הזו, ועל מה בעצם אני מוותרת כביכול כשאני 'עוזבת' את עולם היום יום (לפחות מבחינה תפיסתית, גם אם לא פיסית) - אני מוותרת על תהפוכות הרגשות, אני מוותרת על הקביים הנפשיים שעליהם נשענת החשיבות העצמית שלי, אני מוותרת על הסבל שכרוך ברצונות והגשמתם, אני מוותרת על הריקנות בסוף היום. זה עוזר לי גם לבחון את המעשים שלי והמניעים להם, וגם להתגבר על תחושת ה"פיספוס", כאילו כולם נהנים מהחיים ורק אני אוכלת אבנים ומנסה לעשות משהו בלתי אפשרי (אבוי, שוב אני נשמעת כמו אמש'לי). אני משתדלת לזכור לבחון את המעשים שלי מנקודת מבט של טוהר ונקיון מרבב. זה מאפשר לי הרבה פעמים כן להיות מעורבת בענייני "העולם הזה" אבל עדיין לצעוד בדרך הלוחמים. אני משתדלת לזהות מהר מהר את הרחמים העצמיים, להבין שזו ההתניה שלי ולהחליף אותם בעדותו של ידידי המוות. אני משתדלת להקיף את עצמי בסימנים פיסיים שיזכירו לי את הדרך שבה אני הולכת - ספרים, ציטוטים (כן, זה קיטשי אבל עובד), השמיים מעלי, גם אנשים - כמו הפורום הזה למשל. הרבה פעמים אני משנה את הדיבור הפנימי שלי לכזה שמנסה לנסח הודעה בפורום על מה שקורה לי (או שאני חושבת שקורה לי) ומחליטה אם זה "ראוי לפרסום" או לא. בד"כ זה לא, וזה הסימן הכי טוב שלי לכך שאני פועלת ממקום של חשיבות/רחמים עצמית/ים ולא ממקום נקי. זה עובד? אולי, לפעמים, מדי פעם, "כל יום, ככל שעוברים הימים, אני משתפרת והולכת"... תודה על תשומת לבך אחת בדרך
