mariangela
New member
מעוורון-שכל דברת התאבדות-רוחנית .
יש לי שאלה....
- פותח הנושא LinkinDark
- פורסם בתאריך
חקר האמת?
בחקר האונטולוגיה כלומר הסובב אותנו עוסק המדע. המדע לא מתיימר להגיע אל ה"אמת" מפני שאמת במובן שאנו משתמשים בו היא סובייקטיבית. שני אנשים יסתכלו באותה תופעה וכל אחד יראה משהו שונה - אולי בגלל השתקפות שונה של האור, או מבנה העין השונה אצל כל אחד מהם, או בגלל המטען התרבותי שמביא כל אחד מהם ומשתתף בפרשנות קלט החושים. המדע אינו מתיימר לטעון שקיימת אמת אחת המתאימה לכל - אמת אוניברסלית. המדע חוקר את מה שהוא רואה סביבו מבלי לקבוע מראש מטרות כמו "אמת". אם המדע כך, הפילוסופיה על אחת כמה וכמה. הפילוסופיה בדרך כלל אינה מוגבלת לתחום חקירה מסויים. יש פילוסופיה של מדע, אמנות, היסטוריה , מדינה , הכרה, לשון והרשימה ארוכה. מה שמאפיין את הפילוסופיה הוא לא תחום חקירתה, כי אם דרך חקירתה. פילוסופיה של היסטוריה למשל, יכולה לבחון את המתודה )שיטת העבודה) של ההיסטוריון ולמצוא בה פגמים, להציע שיפור, להתווכח איך עדיף להיסטוריון לעבוד, האם לחלק את ההיסטוריה לתקופות על פי קריטריון כזה או אחר, או אולי לא לחלק לתקופות וכל מאורע עומד בפני עצמו. האם ההסטוריון צריך רק לתאר את האירועים או אולי גם להוסיף פרשנות. עד כמה אפשר לסמוך על ממצאים הסטוריים וארכיאולוגיים ועוד ועוד. בכל סוגיה שכזו יש מחלוקות בין כמה פילוסופים, ובדרך כלל אין הסכמה באף נושא בסופו של הדיון. אם כך, הפילוסופיה בודקת בדרך כלל את המתודה של כל דיסציפלינה (כלומר את שיטת העבודה) ומתלבטת בשאלות ובקושיות שהיא מעלה כנגד ובעד שיטות העבודה. משמע הפיליסופיה עוסקת בסוגיות מסדר שני. היא אינה עוסקת בנושא עצמו, אלא, איך טוב וראוי לטפל בו. הואיל והפילוסופיה אינה מגיעה לפתרון או להסכמה באף נושא בו היא עוסקת - זו עובדה אמפירית - נשאלת השאלה בשביל מה זה טוב? התשובה היא בכך שהפילוסופיה מציגה לנו בעיות שלא חשבנו עליהן העולות בעבודה שאנו עושים יומיום. בכך אנו נאלצים להתעמק ולראות את תחום העיסוק שלנו באור חדש, על כל הבעיות הכרוכות בו. אנו מפסיקים לעבוד בשיטות המקובלות כמו רובוטים ומתחילים להעלות שאלות ולראות הכל בזוית רחבה ומעמיקה יותר. אנו לא מקבלים דברים כמובנים מאליהם, אלא מבינים שלכל דבר יש כמה צדדים. הויכוח בין האסכולות השונות בפילוסופיה על הסוגיות הנידונות, כולל טיעונים מנומקים, הפרכתם, ורעיונות יצירתיים. כל זה מחדד את מחשבתנו, פוקח את עינינו ומעניק לנו הנאה מעצם החכמה הטמונה בשיח הפילוסופי עצמו. אנו הופכים לאנשים מעמיקים יותר פקוחי עיניים יותר וביקרתיים יותר. כאמור, אל נצפה שהפילוסופיה תגיע לכלל מסקנה סופית ומקובלת על הכל בסוגיה כלשהי. לרוב אין דבר כזה, והנושא נשאר במחלוקת. אנו למדים מכך, לא להיות דוגמאטיים ולהבין שלכל סוגיה יש כמה וכמה צדדים וכולם מנומקים. לפיכך, הפילוסופיה לא הולכת לחקור את האמת, מפני שאין אמת מוסכמת. כל פילוסוף יטען ששיטתו היא האמיתית ומתנגדו יטען ההיפך. לא מדובר כאן בחקר האמת מתוך אמונה שיש אמת כזו. רק הדת או אידיאולוגיות טוענות שהן יודעות בוודאות את האמת, אבל הן לא נשענות על טיעונים תקפים או ממצאים אלא על אמונה. ואמונה היא כידוע עיוורת. אתה מאמין או לא - בלי שום דרישה להוכחות. מי שמנסה להוכיח את הדת הוא שרלטן או טיפש. הדת עצמה טוענת שצריכה להיות אמונה תמימה ומתנגדת לחקירה אחר דרכי האל. הפילוסופיה אם כך, מרחיבה את עומק ורוחב המחשבה שלנו ומרגילה אותנו לחשוב בצורה שיטתית, לשאול שאלות ולדעת שלכל עניין יש כמה צדדים. התהליך הזה של ההתפתחות האישית הכרוך בפילוסופיה מסב הנאה רוחנית למי שאוהב לעסוק בכך. מכאן שדווקא התרגום המילולי מיוונית "אהבת החכמה" הוא לדעתי המתאים ביותר לתיאור הפילוסופיה. כלומר: דיון בעניינים מורכבים תוך שמירה על כללים של חשיבה ולוגיקה לשם הנאה רוחנית והעמקת הידע. בידידות פאר
בחקר האונטולוגיה כלומר הסובב אותנו עוסק המדע. המדע לא מתיימר להגיע אל ה"אמת" מפני שאמת במובן שאנו משתמשים בו היא סובייקטיבית. שני אנשים יסתכלו באותה תופעה וכל אחד יראה משהו שונה - אולי בגלל השתקפות שונה של האור, או מבנה העין השונה אצל כל אחד מהם, או בגלל המטען התרבותי שמביא כל אחד מהם ומשתתף בפרשנות קלט החושים. המדע אינו מתיימר לטעון שקיימת אמת אחת המתאימה לכל - אמת אוניברסלית. המדע חוקר את מה שהוא רואה סביבו מבלי לקבוע מראש מטרות כמו "אמת". אם המדע כך, הפילוסופיה על אחת כמה וכמה. הפילוסופיה בדרך כלל אינה מוגבלת לתחום חקירה מסויים. יש פילוסופיה של מדע, אמנות, היסטוריה , מדינה , הכרה, לשון והרשימה ארוכה. מה שמאפיין את הפילוסופיה הוא לא תחום חקירתה, כי אם דרך חקירתה. פילוסופיה של היסטוריה למשל, יכולה לבחון את המתודה )שיטת העבודה) של ההיסטוריון ולמצוא בה פגמים, להציע שיפור, להתווכח איך עדיף להיסטוריון לעבוד, האם לחלק את ההיסטוריה לתקופות על פי קריטריון כזה או אחר, או אולי לא לחלק לתקופות וכל מאורע עומד בפני עצמו. האם ההסטוריון צריך רק לתאר את האירועים או אולי גם להוסיף פרשנות. עד כמה אפשר לסמוך על ממצאים הסטוריים וארכיאולוגיים ועוד ועוד. בכל סוגיה שכזו יש מחלוקות בין כמה פילוסופים, ובדרך כלל אין הסכמה באף נושא בסופו של הדיון. אם כך, הפילוסופיה בודקת בדרך כלל את המתודה של כל דיסציפלינה (כלומר את שיטת העבודה) ומתלבטת בשאלות ובקושיות שהיא מעלה כנגד ובעד שיטות העבודה. משמע הפיליסופיה עוסקת בסוגיות מסדר שני. היא אינה עוסקת בנושא עצמו, אלא, איך טוב וראוי לטפל בו. הואיל והפילוסופיה אינה מגיעה לפתרון או להסכמה באף נושא בו היא עוסקת - זו עובדה אמפירית - נשאלת השאלה בשביל מה זה טוב? התשובה היא בכך שהפילוסופיה מציגה לנו בעיות שלא חשבנו עליהן העולות בעבודה שאנו עושים יומיום. בכך אנו נאלצים להתעמק ולראות את תחום העיסוק שלנו באור חדש, על כל הבעיות הכרוכות בו. אנו מפסיקים לעבוד בשיטות המקובלות כמו רובוטים ומתחילים להעלות שאלות ולראות הכל בזוית רחבה ומעמיקה יותר. אנו לא מקבלים דברים כמובנים מאליהם, אלא מבינים שלכל דבר יש כמה צדדים. הויכוח בין האסכולות השונות בפילוסופיה על הסוגיות הנידונות, כולל טיעונים מנומקים, הפרכתם, ורעיונות יצירתיים. כל זה מחדד את מחשבתנו, פוקח את עינינו ומעניק לנו הנאה מעצם החכמה הטמונה בשיח הפילוסופי עצמו. אנו הופכים לאנשים מעמיקים יותר פקוחי עיניים יותר וביקרתיים יותר. כאמור, אל נצפה שהפילוסופיה תגיע לכלל מסקנה סופית ומקובלת על הכל בסוגיה כלשהי. לרוב אין דבר כזה, והנושא נשאר במחלוקת. אנו למדים מכך, לא להיות דוגמאטיים ולהבין שלכל סוגיה יש כמה וכמה צדדים וכולם מנומקים. לפיכך, הפילוסופיה לא הולכת לחקור את האמת, מפני שאין אמת מוסכמת. כל פילוסוף יטען ששיטתו היא האמיתית ומתנגדו יטען ההיפך. לא מדובר כאן בחקר האמת מתוך אמונה שיש אמת כזו. רק הדת או אידיאולוגיות טוענות שהן יודעות בוודאות את האמת, אבל הן לא נשענות על טיעונים תקפים או ממצאים אלא על אמונה. ואמונה היא כידוע עיוורת. אתה מאמין או לא - בלי שום דרישה להוכחות. מי שמנסה להוכיח את הדת הוא שרלטן או טיפש. הדת עצמה טוענת שצריכה להיות אמונה תמימה ומתנגדת לחקירה אחר דרכי האל. הפילוסופיה אם כך, מרחיבה את עומק ורוחב המחשבה שלנו ומרגילה אותנו לחשוב בצורה שיטתית, לשאול שאלות ולדעת שלכל עניין יש כמה צדדים. התהליך הזה של ההתפתחות האישית הכרוך בפילוסופיה מסב הנאה רוחנית למי שאוהב לעסוק בכך. מכאן שדווקא התרגום המילולי מיוונית "אהבת החכמה" הוא לדעתי המתאים ביותר לתיאור הפילוסופיה. כלומר: דיון בעניינים מורכבים תוך שמירה על כללים של חשיבה ולוגיקה לשם הנאה רוחנית והעמקת הידע. בידידות פאר
אמת, יום, לשון ועוד עניינים
אינני טוען כי רק דיוויד יום הוא זה שגרם למדענים או לפילוסופים לחשוב בצורה פחות נחרצת שהם עתידים למצוא את ה"אמת" אבל הוא דוגמה טובה. נכון הוא כי בתקופתו של ניוטון, הייתה איזו אופוריה והתרוממות רוח שגרמה להוגי דעות ולמדענים להחשוב כי הנה הם עומדים לפצח את כל מסתרי הידע האונטולוגי - לא רק בתחומי הפיסיקה, אלא גם לצפות את ההתנהגות האנושית בתחומי המיקרו (פסיכולוגיה) והמאקרו (סוציולוגיה) במילים אחרות, לחזות בדייקנות את ההיסטוריה מראש. תורתו של ניוטון נתפסה כאמת מוחלטת - מדוייקת כמו הגיאומטריה האויקלידית, והוגים כמו לדוגמא לאפלאס קבעו כי זה רק שאלה של זמן (ואפילו זמן רב) עד שכל חידות הקיום והיקום יפוענחו לגמרי. (אם כי אפשר לטעון שאפילו גילוי שכזה אינו גילוי ה "אמת", מפני שתמיד אפשר לשאול : ובכן אנו מבינים מה קורה בדיוק, אבל מדוע זה קורה? וכיוצא בזה שאלות מסדר שני שעדיין תישארנה פתוחות, ולכל תשובה אפשר להצמיד שאלה נוספת) אבל תמיד היו ספקנים. במקרה של דיויד יום, הוא הביע בספרו "מסכת שכל האדם" רעיונות וקושיות ששברו את הקשר בין מאורע וסיבתו. הוא הראה כי גם מאות תצפיות אמפיריות על מאורע א' שלאחריו מופיע מאורע ב', אינם מהוות ראייה לכך שאירוע א' הוא הסיבה לאירוע ב'. יום טוען כי אין לשלול אפשרות שלאחר אלף תצפיות בהם ב' מופיע אחר א', בפעם האלף ואחת זה לא יקרה. לטענתו הנטיה להאמין שא' היא סיבה לב' לאחר מספר תצפיות היא עניין פסיכולוגי הטבוע באדם, אבל אין לו ביסוס ראציונלי. איינשטיין נהג לומר כי לא היה מעז לזרוק את תורתו של ניוטון לפח האשפה, אלמלא קרא את ספרו של יום. למעשה כיום תיאוריות פיסיקליות חדשות מופיעות ומושלכות לפח האשפה כדי לפנות מקום לתיאוריות חדשות, וזהו תהליך די שגרתי ורציף. מדענים בימינו מודעים לעובדה שכל קביעה פיסיקלית היא בערבון מוגבל. אין ספק שישנה התקדמות, אבל אין יומרה להגיע אל ה"אמת" במובנה השגור. למעשה, ייתכן שמדובר בשאלה לשונית. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "האמת". המונח הזה הוא משמש בעיקר בתחומי הדת (ואידיאולוגיות מסויימות). כשאדם דתי מדבר על "אמת" הוא מתאר מושג כה מקיף עד שקשה לתפוש אותו בתודעה. כשאותו אדם טוען שהוא יודע מהי ה"אמת" הוא מתכוון לכך שיש לו מקור טרנסצנדטלי המספק לו מידע על ה"אמת" (כלומר אלוהים), ואמינות המקור הזה (קיום האל) נסמכת על אמונה כלומר קבלת העובדות על בסיס רגשי ובלא הוכחה לוגית. אמת שכזו, אין המדע או הפילוסופיה מתיימרים לגלות, מפני שהם כבולים למתודה לוגית וחייבים לנמק כל קביעה על בסיס לוגי. הדת או האמנות למשל, פטורות מראיות לוגיות ויכולות לטעון: אני מרגיש כך ולפיכך מאמין בזאת נקודה. מאידך, אם ניקח את המלה "אמת" ונעניק לה מובן מצומצם יותר, אזי ייתכן שמדע עשוי לגלות אמת שכזו. אפשר ללכת עוד צעד ולעבור למימד מסדר שלישי. ניתן לטעון שכל שאלת האפיסטמולוגיה, כלומר ההכרה שלנו, עדיין מוטלת בספק הישן נושן. אנו תקועים עדיין ב"קוגיטו" של ד'קארט, ומעבר לביטחון ב"אני" קיים אין בידינו שום ראייה לוגית מוצקה בדבר קיום כל מה שאנו מודעים לו. ראסל פותח את ספרו "על שאלות הפילוסופיה" בקביעה שהספק בדבר יכלתנו להכיר דברים עדיין קיים למרות כל נסיונות ההתמודדות של הפילוסופיה עם השאלה. במילים אחרות, מבחינה לוגית ייתכן שתפיסתנו את היקום היא אשליית חושים בלבד, וכל הזכרון השוכן במוחנו אף הוא אשליה. במצב כזה, הרי כל מחקר מדעי שהוא - קיים ספק לגביו אם בכלל התבצע, ולא בטוח אם המדענים העורכים אותו קיימים. בתוך חלל של אי וודאות שכזה, וודאי שאי אפשר אפילו להתחיל לשאול שאלות כמו: האם המדע שואף לגלות את האמת. הספק הלגיטימי, מתיר לנו לשלול את קיומו של המושג מדע על כל הכרוך בו, וממילא, כבר לא משנה מה הוא שואף או לא שואף לגלות. בסופו של עניין, חרף הספק שיש לו בסיס לוגי, עדיין נוהגים בני האדם כאילו הם בטוחים שהכל שריר וקיים. מאידך, אם קם אדם ומתיימר לחפש אחר "האמת" אפשר להזכיר לו, כי קיומו הגופני שלו עצמו עדיין מוטל בספק, ולפיכך, ראוי שלא יתיימר לצאת בעקבות רעיונות שמעבר לתפיסת מוחו המוגבל,כמו "האמת" "האלוהים" "האינסוף" וכדומה. אלה הם עניינים של אמונה ולא של היגיון בידידות פאר
אינני טוען כי רק דיוויד יום הוא זה שגרם למדענים או לפילוסופים לחשוב בצורה פחות נחרצת שהם עתידים למצוא את ה"אמת" אבל הוא דוגמה טובה. נכון הוא כי בתקופתו של ניוטון, הייתה איזו אופוריה והתרוממות רוח שגרמה להוגי דעות ולמדענים להחשוב כי הנה הם עומדים לפצח את כל מסתרי הידע האונטולוגי - לא רק בתחומי הפיסיקה, אלא גם לצפות את ההתנהגות האנושית בתחומי המיקרו (פסיכולוגיה) והמאקרו (סוציולוגיה) במילים אחרות, לחזות בדייקנות את ההיסטוריה מראש. תורתו של ניוטון נתפסה כאמת מוחלטת - מדוייקת כמו הגיאומטריה האויקלידית, והוגים כמו לדוגמא לאפלאס קבעו כי זה רק שאלה של זמן (ואפילו זמן רב) עד שכל חידות הקיום והיקום יפוענחו לגמרי. (אם כי אפשר לטעון שאפילו גילוי שכזה אינו גילוי ה "אמת", מפני שתמיד אפשר לשאול : ובכן אנו מבינים מה קורה בדיוק, אבל מדוע זה קורה? וכיוצא בזה שאלות מסדר שני שעדיין תישארנה פתוחות, ולכל תשובה אפשר להצמיד שאלה נוספת) אבל תמיד היו ספקנים. במקרה של דיויד יום, הוא הביע בספרו "מסכת שכל האדם" רעיונות וקושיות ששברו את הקשר בין מאורע וסיבתו. הוא הראה כי גם מאות תצפיות אמפיריות על מאורע א' שלאחריו מופיע מאורע ב', אינם מהוות ראייה לכך שאירוע א' הוא הסיבה לאירוע ב'. יום טוען כי אין לשלול אפשרות שלאחר אלף תצפיות בהם ב' מופיע אחר א', בפעם האלף ואחת זה לא יקרה. לטענתו הנטיה להאמין שא' היא סיבה לב' לאחר מספר תצפיות היא עניין פסיכולוגי הטבוע באדם, אבל אין לו ביסוס ראציונלי. איינשטיין נהג לומר כי לא היה מעז לזרוק את תורתו של ניוטון לפח האשפה, אלמלא קרא את ספרו של יום. למעשה כיום תיאוריות פיסיקליות חדשות מופיעות ומושלכות לפח האשפה כדי לפנות מקום לתיאוריות חדשות, וזהו תהליך די שגרתי ורציף. מדענים בימינו מודעים לעובדה שכל קביעה פיסיקלית היא בערבון מוגבל. אין ספק שישנה התקדמות, אבל אין יומרה להגיע אל ה"אמת" במובנה השגור. למעשה, ייתכן שמדובר בשאלה לשונית. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "האמת". המונח הזה הוא משמש בעיקר בתחומי הדת (ואידיאולוגיות מסויימות). כשאדם דתי מדבר על "אמת" הוא מתאר מושג כה מקיף עד שקשה לתפוש אותו בתודעה. כשאותו אדם טוען שהוא יודע מהי ה"אמת" הוא מתכוון לכך שיש לו מקור טרנסצנדטלי המספק לו מידע על ה"אמת" (כלומר אלוהים), ואמינות המקור הזה (קיום האל) נסמכת על אמונה כלומר קבלת העובדות על בסיס רגשי ובלא הוכחה לוגית. אמת שכזו, אין המדע או הפילוסופיה מתיימרים לגלות, מפני שהם כבולים למתודה לוגית וחייבים לנמק כל קביעה על בסיס לוגי. הדת או האמנות למשל, פטורות מראיות לוגיות ויכולות לטעון: אני מרגיש כך ולפיכך מאמין בזאת נקודה. מאידך, אם ניקח את המלה "אמת" ונעניק לה מובן מצומצם יותר, אזי ייתכן שמדע עשוי לגלות אמת שכזו. אפשר ללכת עוד צעד ולעבור למימד מסדר שלישי. ניתן לטעון שכל שאלת האפיסטמולוגיה, כלומר ההכרה שלנו, עדיין מוטלת בספק הישן נושן. אנו תקועים עדיין ב"קוגיטו" של ד'קארט, ומעבר לביטחון ב"אני" קיים אין בידינו שום ראייה לוגית מוצקה בדבר קיום כל מה שאנו מודעים לו. ראסל פותח את ספרו "על שאלות הפילוסופיה" בקביעה שהספק בדבר יכלתנו להכיר דברים עדיין קיים למרות כל נסיונות ההתמודדות של הפילוסופיה עם השאלה. במילים אחרות, מבחינה לוגית ייתכן שתפיסתנו את היקום היא אשליית חושים בלבד, וכל הזכרון השוכן במוחנו אף הוא אשליה. במצב כזה, הרי כל מחקר מדעי שהוא - קיים ספק לגביו אם בכלל התבצע, ולא בטוח אם המדענים העורכים אותו קיימים. בתוך חלל של אי וודאות שכזה, וודאי שאי אפשר אפילו להתחיל לשאול שאלות כמו: האם המדע שואף לגלות את האמת. הספק הלגיטימי, מתיר לנו לשלול את קיומו של המושג מדע על כל הכרוך בו, וממילא, כבר לא משנה מה הוא שואף או לא שואף לגלות. בסופו של עניין, חרף הספק שיש לו בסיס לוגי, עדיין נוהגים בני האדם כאילו הם בטוחים שהכל שריר וקיים. מאידך, אם קם אדם ומתיימר לחפש אחר "האמת" אפשר להזכיר לו, כי קיומו הגופני שלו עצמו עדיין מוטל בספק, ולפיכך, ראוי שלא יתיימר לצאת בעקבות רעיונות שמעבר לתפיסת מוחו המוגבל,כמו "האמת" "האלוהים" "האינסוף" וכדומה. אלה הם עניינים של אמונה ולא של היגיון בידידות פאר
האמונה ידידי בך ובכולם.
* כולם מאמינים!!! 21/2/2000 23:10 לנצח ----------------------- האמונה חובקת הכל, כולם מאמינים, לכן היא כח-עליון כח החיים. מדענים מאמינים בתיאוריות חולפות לבקרים; זה יחסי ולכן זה לא רציני. יסודות אמונתם סדוקות ובקושי נאחזים למקומם. כמנגד,האמונה שלנו היהודים באלוהים היא אמונה עקבית באל אחד זו כן אמונה רצינית כי היא מבוססת מיסודותיה המושרשים לאורכו של מרחק-הזמן והם פשוט בלתי ניתנים לעקירה. לכן חבל על הזמן של מדענים אטאיסטים, אפיקורסים, וכל איחוד אנטי-אלוהי אחר לגבור בכל תיאוריה מדעית מבריקה ככל שתהיה על הדת. המשחק שלהם מראש עבוד, וטוב וחכם מצידם שידעו זאת טרם תבוסתם הגדולה ונפילתם ובבושת פנים הכרתם בעיקרי אמת הדתיים היא אמת בורא-עולם האחת האמת האוניברסלית האבסולוטית אמת האלוהים! שאותה ייבשר האחד והיחיד והמיוחד האיש אשר נמצא מחוץ למנגנון(דת, מדע כת או ארגון כלשהו וכו') בו וממנו אלוהים יתגלה בעולם הוא מלאך הברית משיח-הדוניי. וביום ההוא משכיל ידם! יהיו הדברים יהיו המדהימים וכולם אנשי-המדע, דתיים וחילונים כאחד גם ידעו הם וכולם שכצאן תעו בלמצוא מעצמם את האמת הגדולה על האמת אמת האלוהים! כך נכתב וכך יהיה ! * * * + + * ____ * ל נ צ ח * ____ * + + * * *
* כולם מאמינים!!! 21/2/2000 23:10 לנצח ----------------------- האמונה חובקת הכל, כולם מאמינים, לכן היא כח-עליון כח החיים. מדענים מאמינים בתיאוריות חולפות לבקרים; זה יחסי ולכן זה לא רציני. יסודות אמונתם סדוקות ובקושי נאחזים למקומם. כמנגד,האמונה שלנו היהודים באלוהים היא אמונה עקבית באל אחד זו כן אמונה רצינית כי היא מבוססת מיסודותיה המושרשים לאורכו של מרחק-הזמן והם פשוט בלתי ניתנים לעקירה. לכן חבל על הזמן של מדענים אטאיסטים, אפיקורסים, וכל איחוד אנטי-אלוהי אחר לגבור בכל תיאוריה מדעית מבריקה ככל שתהיה על הדת. המשחק שלהם מראש עבוד, וטוב וחכם מצידם שידעו זאת טרם תבוסתם הגדולה ונפילתם ובבושת פנים הכרתם בעיקרי אמת הדתיים היא אמת בורא-עולם האחת האמת האוניברסלית האבסולוטית אמת האלוהים! שאותה ייבשר האחד והיחיד והמיוחד האיש אשר נמצא מחוץ למנגנון(דת, מדע כת או ארגון כלשהו וכו') בו וממנו אלוהים יתגלה בעולם הוא מלאך הברית משיח-הדוניי. וביום ההוא משכיל ידם! יהיו הדברים יהיו המדהימים וכולם אנשי-המדע, דתיים וחילונים כאחד גם ידעו הם וכולם שכצאן תעו בלמצוא מעצמם את האמת הגדולה על האמת אמת האלוהים! כך נכתב וכך יהיה ! * * * + + * ____ * ל נ צ ח * ____ * + + * * *
נע תנוע כרצונו האלוהים. ../images/Emo47.gif
וכרצונו התגלותו בעולם בעת אותה מראש קבע. נ.ב: מראש קבע האלוהים את כל העיתים כולל גם את עת לעיוורים בשכלם להתפכח ואותו לדעת ולראות ברורות שתעו וגם טעו בקשר למלך-המשיח בנו בחירו של מלך מלכי המלכים האחד האלוהים! * ~ * ~ * ל נ צ ח * ~ * ~ *
וכרצונו התגלותו בעולם בעת אותה מראש קבע. נ.ב: מראש קבע האלוהים את כל העיתים כולל גם את עת לעיוורים בשכלם להתפכח ואותו לדעת ולראות ברורות שתעו וגם טעו בקשר למלך-המשיח בנו בחירו של מלך מלכי המלכים האחד האלוהים! * ~ * ~ * ל נ צ ח * ~ * ~ *
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.