אוקיי, אז ככה....
אני התחלתי לראות ג'קאס מכיתה ו' שזה יותר מ-4 שנים, כמובן שראיתי את זה וישר נגנבתי מזה ובטח ובטח שהתמכרתי לזה, אבל אז עוד לא עשיתי ג'קאס, התחלתי לעשות בתחילת כיתה ח', ומאז, אפשר להגיד שירדתי מהפסים ולא חזרתי עליהם... ואני יכול להגיד שבימים אלה, אני לא מסוגל לעבור יום בלי לעשות צחוקים ושטויות, אלו החיים הטובים, אז נכון שנפצעים לעיתים קרובות, אבל זה פצע פיסי, ומבפנים, אנחנו עוד בסוטול של האדרנלין והצחוק, וגם אחרי כמה ימים, כל פעם שכואב לנו באותו מקום, אנחנו נזכרים איך זה קרה, ושוב צוחקים על זה, ואני בטוח שאני לא היחידי..... פשש, נראה לי שאני אכתוב על זה ספר....