יש לי שאלה להורים

עופר 249

New member
יש לי שאלה להורים

הילד יצא לטיול ים לים {בן 14} אתמול הוא התקשר על סף דמעות
ואמר שמאד קשה לו והוא רוצה הביתה האינסטיקנט הראשוני הוא כמובן לעלות על הרכב ולנסוע לקחת אותו
אבל לא עשינו זאת והוא עדיין בטיול ואמרנו שנדבר היום בערב{בבוקר הוא נשמע מעט טוב יותר}
מה הייתם עושים? לוקחים את הילד או נותנים לו לגמור את המסע שלא ייצא עם הרגשת כישלון
אנחנו באמת מתלבטים למרות שכבר מחר בערב הוא בבית ונאר לו אני חושב את החלק הקל יותר{אני לא עשיתי טיול כזה}
 

אלעד 1975

New member
אפשר אולי לנסוע אליו עם צ'ופרים וכו'

לתת אותם לו ולחבריו ולנסות לשכנע אותו שבסה"כ יש רק עוד יום אחד ומחר תיפגשו. עדיין תישמר לו הזכות לעלות איתכם לרכב וגם 2/3 מטיול ים אל ים זה לא דבר של מה בכך.
על הדרך תוכלו לעמוד באמת על מצבו האמיתי.
יתכן ויש לו יבלות וכו' שמונעות ממנו להנות מהטיול, אולי נתפס לו שריר ואולי הוא סתם "מתפנק".

אם הוא בכל זאת יחליט לחבור אליכם - תצטרך לעשות איתו את האותו הקטע בהזדמנות אחרת, כשהוא משוחרר מהלחץ החברתי להמשיך וכבר החלים מן היבלות וישן היטב בלילה שלפני.
אז יראה הנער שהחלק שנותר הוא החלק הקל ולמעשה להשלים את השביל ב-2 פעימות.
 

עופר 249

New member
חזר מלא חוויות ושמח

מסקנה-אסור לדבר איתם בטלפון הם חזקים יותר ממה שאנחנו{לפחות אנחנו} חושבים
קשה היה להבין ממנו את המסלול בדיוק אבל הוא הכיר חלק מהמסלול את נחל עמוד והר מירון זכר
 
התלבטתי על השאלה שלך הרבה

לא כתבתי כי לא הצלחתי להחליט מה לכתוב. משתפת כאן קצת מהמחשבות שלי בנושא למרות שאין לי שורה תחתונה חד משמעית.

אני יכולה להגיד שכשעוד חינכתי כיתות, ראיתי הורים מגיעים לכל מיני מקומות לפעמים אפילו באמצע הלילה או לפנות בוקר, כדי לקחת ילדים שלא קרה להם שום דבר גרוע במיוחד. סתם התגעגוע, התפנקו או פחדו שיעקצו אותם בלילה יתושים.
כשהייתי אפילו יותר צעירה והדרכתי בתנועת נוער, בכלל לא הרשיתי לחניכים להשתמש בטלפונים ניידים פרטיים במהלך הטיול. חניך שרצה לדבר עם ההורים היה צריך לעבור דרכי או דרך מדריך אחר להסביר את הסיבה.
מהזווית הזו זו נראתה לי כמו פגיעה מאוד גדולה בחוסן של הילדים. מסר שבעצם אין צורך להתאמץ או להתמודד עם שום דבר. מכל קושי אפשר לברוח.
בזמנו אמרתי לאיש, שאני לא נוסעת לקחת שום ילד משום מחנה אלא אם כן מדובר בפציעה מסוג שלא מאפשרת להמשיך בטיול.
עכשיו כשאני מסתכלת על זה מהצד של האמא, אני ממש לא בטוחה. פתאום זה נראה לי יוהרה של צעירים ומה זו כל הקשיחות הזו בכלל?!

אני רואה פה שני דברים ששניהם כבדי משקל בעיני - אחד זו ההערכה העצמית של הילד- שכשמוותרים לילד באמת משדרים חוסר אמון ביכולות שלו. כמו שאלעד אמר, הילד כאילו שמח ש"שחררו" אותו מהטיול, אבל לאורך זמן, התחושה העיקרית שהוא מסתובב איתה היא כשלון.

מאידך אני חושבת על התחושה של הילד אם לא באים לקחת אותו. האם אנחנו אומרים לו שלא תמיד נהיה שם בשבילו? האם הוא ירגיש מופקר? אני מניחה שקצת. אם בבוקר ירגיש יותר טוב ויהנה מהמסלול, כנראה שגם יראה את הטוב שבזה ומה אם לא?

האידאל בעיני זה מה שקרה אצלכם. להקשיב לילד, להיות אמפתיים, אבל לחזק אותו להישאר.
אולי בכלל האידאל זה מה שהיה בתקופתי, שרק למדריכים היו מכשירי קשר, ויכלו להציע את התמיכה שלהם במקום, לפני ששומעים את הקול של ההורים ומתחילם לבכות. תוהה אם זה רלוונטי לימינו אלה.
 
למעלה