יש לי פנטזיה
יש לי פנטזיה: יום אחד אחזור הביתה ואפגוש את הבן שלי כואב, ממוקד ומנוסח להפליא מספר שמואל אגבר, על התהום שנפערה באמצע החיים. הפחדים, החלומות, סיוטי הלילה, הזעם התסכול והמאבק להמשך חיים נורמליים. חובה לדאוג לאישה - ....ולשלושת הבנות: ..................... אבא של רותם, מתמודד עם הזיכרונות, מתאמץ לקיים את חיי השגרה היום יומיים ומשקיע את כל כולו בעבודתו בחברת ההיי-טק – אלתא, שבאשדוד. "בכאב של אובדן בן, מי שלא עובד הרבה וקשה, דועך יותר מהר". זה קרה ביום שני, ה- 15 בפברואר 1999, רותם אגבר, יצא לשרות מילואים, לאימון חטיבת שריון – 401, בבסיס האימונים "צאלים", שבנגב ולא חזר. בוקר, יום ראשון, רותם יצא מביתו שבגן יבנה, לכיוון באר שבע הוא התכוון להחנות את רכבו הפרטי בבית סבו וסבתו ולאסוף אותו בגמר התרגיל. נפרד מהם לשלום ויצא מהבית. אנשי קצין העיר רחובות, שהגיעו בערך בחצות, לבשר את הבשורה המרה, נפגשו בכניסה לבית באחות הקטנה מור. "אבא, כבר לא עושה מילואים", אמרה מור לקבוצת החיילים, שהקיפו אותה. לאחר מספר שניות היא תפסה את עצמה ונתנה צעקה, שפילחה את האוויר "מה קרה לאח שלי?". כל השאלות הפתוחות והסגורות ממתינות לתשובה מאז ועד היום, במשך כל התקופה מתרוצצות הספקות ואי וודאיות, למה זה קרה דווקא לנו?, למי עשינו רע? על מה חטאנו, שמגיע לנו הרע מכל? המענה לכל השאלות היה מכנה משותף אחד: כעס ובכי גדול ונורא שהתאחדו יחדיו. בכי שלא נפסק בלילות, בכי שחוזר בלילות עם חלומות קשיים. חלום אחד, שחוזר בתדירות גבוהה, והפך למשאלת חיים: יום אחד אחזור הביתה מהעבודה ואז אפגוש את רותם. חלום אחר שמכעיס וגרוע מכל הוא, שאני רואה את רותם בחלום, פצוע ומחכה לעזרה שאביו ששירת כחובש למעלה מ- 30 שנה, יבוא ויעזור לו. אך האב נטול יכולת להגיע אליו ולהצילו. איפה מצאת נחמה? לא במלחמות ובכעסים ניתן למצוא נחמה לכאב. משפחה – זוהי מילת המפתח. לתת תמיכה לאישה- חיה, המתמסרת כולה לחינוך וללימודים. לתת שכם ולעזור לשלושת הבנות: סיוון, שעובדת בתור עובדת סוציאלית בפנימית ילדים בנתניה, תפקיד קשה ואחראי, וחושבת בעתיד על לימודי המשך לקראת תואר נוסף. מעין, שהתחילה אל לימודיה לתואר ראשון, באוניברסיטת באר שבע בפקולטה – למדעי ההתנהגות. והאחרונה, מור החיילת, העומדת בפני סיום תקופת הפרק הצבאי שלה ביחידת האמרים כמפעילת אמר קרבי – בבסיס צאלים (המעגל נסגר). על קירות הבית בה מתגוררת משפחת אגבר, תלויים תמונות וצילומים מלוח שנה שרותם הביא מבייג´ין שבסין. התמונות מתארות את נופי הארץ שרותם כל כך אהב, את האנשים שהוא כה העריך והוקיר. על הפסנתר עומד לו פסל של חייל סיני - טרקוטה. אלפים כמו הפסל של החייל הסיני נמצאו קבורים בקבר אחים בסין. אמא של רותם, הוציאה לאור ספר שירים "זר של נוריות לבני" ובו כ- 60 שירים, שכתבה מאז נפילתו של רותם. חלק מהשירים הולחנו לקראת יומי הזיכרון לחללי צה"ל ומושרים על ידי חבורת הזמר "זמר שכזה" ואחרים מתפרסמים ב"שיח שכולים" ובכתבי עת אחרים. התיאורים והרגשות המועלים בשיריה של חיה, חודרים לכל נפש. חומר לספר על רותם, נאסף וממתין לעיתוי הנכון בו תתחיל המשפחה לערוך אותו. בזמן השבעה וגם לאחריה חברים מהצבא וספסל הלימודים, עובדים סינים ותיילאנדים, משפחה ואחרים כולם התגייסו למלאכת הכתיבה, והניחו את הבסיס לספר, שיראה אור באחד הימים. החלטנו במשפחה לא להתעסק בכעסים, אלא בהנצחה של בננו. הנצחת שמו של רותם, הפכה למפעל חיים. מידי שנה מוענקות מלגות על שמו לתלמידים מצטיינים הלומדים באוניברסיטת ירושלים, בפקולטה למזרח אסיה, בה למד רותם וקיבל את התואר האונברסיטאי הראשון. הענקת המלגות לסטודנטים הלומדים את השפה הסינית הפכה למסורת, שאני תקווה כי לא תסתיים לעולם. יש הרבה זיכרונות מרותם, יש לנו אלבומים שלמים עם תמונות מסודרות והסברים על כל התקופה בה למד באוניברסיטה בבייג´ין. יש בבית גם הרבה קלטות וידאו מכל הטיולים שערך בסין, מונגוליה ובמדינות אחרות. עדיין לא מצאנו את כוחות הנפש כדי לצפות בהן. פסלי בודהה מפוזרים בכל פינה. גם במכוניות של בני המשפחה תלוי לו בודהה על המראה וצופה אל הבלתי נודע. מה עם הכאב ? משתדלים לא לשתף את הסובבים אותך בכל הרגשות, במילא אין הרבה שמבינים אותך! חיה ואני הולכים לקבוצת תמיכה של הורים שכולים שאורגנה על ידי משרד הביטחון. אנחנו בקבוצה 7 זוגות הורים מהאזור. רק לאחרונה, הקבוצה עברה חוויה מאד מרגשת, משפחת זיו ילדה את בנה – יובל, ויצאה לחופשת לידה. בקבוצת התמיכה אפשר לומר מה שרוצים ומה שמרגישים, כי אני מרגיש שפה כולם מבינים את כולם. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין זאת לעולם. כולם אומרים: "יש לכם עוד שלוש בנות, תתנחמו". הם לא מבינים, שבקטע הזה אני לבד ולא רוצה או לא יכול להתחלק עם אף אחד. היום אני בוכה פחות, אני אוהב לבכות לבד בבית העלמין. שם אני מרגיש חזק, כראיה כל יום שישי אני מבקר את רותם. בקבוצת התמיכה אומרים: שלו היינו יודעים, שהבכי יחזיר את הבנים אזי כל היום ההורים היו בוכים ובוכים. יש לך שעות פנאי? אין שעות פנאי בלב. הלב שלי פצוע עד זוב דם. יחד עם זאת אנו לא מסתגרים בבית. חיה ואני נסענו כבר לחופשה של כמה ימים לאירלנד, אמא של רותם, נסעה עם אחותה, לביקור אצל נבו (בן דודה של רותם) בלונדון. אני בתוקף תפקידי ועבודתי במפעל יוצא לעבוד, לחוץ לארץ, במדינות במזרח הרחוק, תורכיה וארה"ב. יש לך פחד? הפחד שלי הוא שהמשפחה לא תתפרק ובעיקר מהבנות שלא יתרחקו, למרות, שאני משתדל לא להכביד עליהן. אני רוצה ומייחל, שהבנות תמשכנה לבוא הביתה. הבית הזה ימשיך להיות המבצר שלהן. אני חולם כבר, שהבנות מתחתנות ויולדות לנו נכדים ושכולם יבואו הביתה ושיהיה הרבה בלגן ושמח. אני יודע, שאם אני אהיה כל הזמן בדיכאון או ממורמר על כל העולם, אזי הן תפסקנה לבוא הביתה. אני כל הזמן חושב על זה. אבל האחרים לא חייבים לדעת מה על כל הזמן אני חושב. אני רוצה שהבנות ידעו שהחיים ממשיכים, אי אפשר להפסיק אותם אפילו שרותם איננו. אתה הולך הרבה לבית העלמין? כן, אני מבקר באופן קבוע בבית העלמין, כל יום שישי וגם בימים אחרים שמתחשק לי. קשה לי לקבל את זה שרותם נמצא שם. אני בא אליו מנקה את האבן, משקה את הצמחים, מטפל ומנקה את הסביבה. הניקיון היה אחד הסמלים של רותם ואני חייב לשמור על אותם הסממנים. הכי חשוב הוא, שאני יכול להיפתח ולדבר אליו כאילו הוא לידי. אני מספר לו את כל הבעיות שיש לי בעבודה ובבית. אני משתף אותו בכל מיני סודות שלי שרק אני והוא יודעים. בבית העלמין אפשר לספר ולדבר על הכל, והרי אין אוזניים לכותל. השבוע היינו בביקור עם חיה וחזי, אצל טובה וקובה, חברים טובים שחיים ברמת הגולן, לא יודע למה? אבל, לקחתי משם אבן- סלע כמזכרת במיוחד להראות אותה לרותם, היא מונחת היום על גבי המצבה שלו. מה גורם לך להמשיך? אין לי הרבה מילים, החיים חזקים מאתנו. מה זה, כל כך פשוט ללכת ולסיים את החיים? להתאבד? או לגמור בדרך אחרת?. אני יודע שאני נהנה מהאישה, מהבנות, מהמשפחה וכמובן החברים. יש לי רצון עז לראות את כולם מסתדרים לפי הקריטריונים הנהוגים בחברה שלנו. כואב לי נורא, שאני לא יכול לראות את רותם נשוי עם אישה וילדים, אבל יש רגעים שאני מדמיין את זה וזה עושה לי טוב. כרגע הרצון לחיות הוא מעל הכל, אך לך תדע אולי נתבגר ונראה שהעסק לא כל כך חלק אז נשב ונשקול לאן הלאה.
יש לי פנטזיה: יום אחד אחזור הביתה ואפגוש את הבן שלי כואב, ממוקד ומנוסח להפליא מספר שמואל אגבר, על התהום שנפערה באמצע החיים. הפחדים, החלומות, סיוטי הלילה, הזעם התסכול והמאבק להמשך חיים נורמליים. חובה לדאוג לאישה - ....ולשלושת הבנות: ..................... אבא של רותם, מתמודד עם הזיכרונות, מתאמץ לקיים את חיי השגרה היום יומיים ומשקיע את כל כולו בעבודתו בחברת ההיי-טק – אלתא, שבאשדוד. "בכאב של אובדן בן, מי שלא עובד הרבה וקשה, דועך יותר מהר". זה קרה ביום שני, ה- 15 בפברואר 1999, רותם אגבר, יצא לשרות מילואים, לאימון חטיבת שריון – 401, בבסיס האימונים "צאלים", שבנגב ולא חזר. בוקר, יום ראשון, רותם יצא מביתו שבגן יבנה, לכיוון באר שבע הוא התכוון להחנות את רכבו הפרטי בבית סבו וסבתו ולאסוף אותו בגמר התרגיל. נפרד מהם לשלום ויצא מהבית. אנשי קצין העיר רחובות, שהגיעו בערך בחצות, לבשר את הבשורה המרה, נפגשו בכניסה לבית באחות הקטנה מור. "אבא, כבר לא עושה מילואים", אמרה מור לקבוצת החיילים, שהקיפו אותה. לאחר מספר שניות היא תפסה את עצמה ונתנה צעקה, שפילחה את האוויר "מה קרה לאח שלי?". כל השאלות הפתוחות והסגורות ממתינות לתשובה מאז ועד היום, במשך כל התקופה מתרוצצות הספקות ואי וודאיות, למה זה קרה דווקא לנו?, למי עשינו רע? על מה חטאנו, שמגיע לנו הרע מכל? המענה לכל השאלות היה מכנה משותף אחד: כעס ובכי גדול ונורא שהתאחדו יחדיו. בכי שלא נפסק בלילות, בכי שחוזר בלילות עם חלומות קשיים. חלום אחד, שחוזר בתדירות גבוהה, והפך למשאלת חיים: יום אחד אחזור הביתה מהעבודה ואז אפגוש את רותם. חלום אחר שמכעיס וגרוע מכל הוא, שאני רואה את רותם בחלום, פצוע ומחכה לעזרה שאביו ששירת כחובש למעלה מ- 30 שנה, יבוא ויעזור לו. אך האב נטול יכולת להגיע אליו ולהצילו. איפה מצאת נחמה? לא במלחמות ובכעסים ניתן למצוא נחמה לכאב. משפחה – זוהי מילת המפתח. לתת תמיכה לאישה- חיה, המתמסרת כולה לחינוך וללימודים. לתת שכם ולעזור לשלושת הבנות: סיוון, שעובדת בתור עובדת סוציאלית בפנימית ילדים בנתניה, תפקיד קשה ואחראי, וחושבת בעתיד על לימודי המשך לקראת תואר נוסף. מעין, שהתחילה אל לימודיה לתואר ראשון, באוניברסיטת באר שבע בפקולטה – למדעי ההתנהגות. והאחרונה, מור החיילת, העומדת בפני סיום תקופת הפרק הצבאי שלה ביחידת האמרים כמפעילת אמר קרבי – בבסיס צאלים (המעגל נסגר). על קירות הבית בה מתגוררת משפחת אגבר, תלויים תמונות וצילומים מלוח שנה שרותם הביא מבייג´ין שבסין. התמונות מתארות את נופי הארץ שרותם כל כך אהב, את האנשים שהוא כה העריך והוקיר. על הפסנתר עומד לו פסל של חייל סיני - טרקוטה. אלפים כמו הפסל של החייל הסיני נמצאו קבורים בקבר אחים בסין. אמא של רותם, הוציאה לאור ספר שירים "זר של נוריות לבני" ובו כ- 60 שירים, שכתבה מאז נפילתו של רותם. חלק מהשירים הולחנו לקראת יומי הזיכרון לחללי צה"ל ומושרים על ידי חבורת הזמר "זמר שכזה" ואחרים מתפרסמים ב"שיח שכולים" ובכתבי עת אחרים. התיאורים והרגשות המועלים בשיריה של חיה, חודרים לכל נפש. חומר לספר על רותם, נאסף וממתין לעיתוי הנכון בו תתחיל המשפחה לערוך אותו. בזמן השבעה וגם לאחריה חברים מהצבא וספסל הלימודים, עובדים סינים ותיילאנדים, משפחה ואחרים כולם התגייסו למלאכת הכתיבה, והניחו את הבסיס לספר, שיראה אור באחד הימים. החלטנו במשפחה לא להתעסק בכעסים, אלא בהנצחה של בננו. הנצחת שמו של רותם, הפכה למפעל חיים. מידי שנה מוענקות מלגות על שמו לתלמידים מצטיינים הלומדים באוניברסיטת ירושלים, בפקולטה למזרח אסיה, בה למד רותם וקיבל את התואר האונברסיטאי הראשון. הענקת המלגות לסטודנטים הלומדים את השפה הסינית הפכה למסורת, שאני תקווה כי לא תסתיים לעולם. יש הרבה זיכרונות מרותם, יש לנו אלבומים שלמים עם תמונות מסודרות והסברים על כל התקופה בה למד באוניברסיטה בבייג´ין. יש בבית גם הרבה קלטות וידאו מכל הטיולים שערך בסין, מונגוליה ובמדינות אחרות. עדיין לא מצאנו את כוחות הנפש כדי לצפות בהן. פסלי בודהה מפוזרים בכל פינה. גם במכוניות של בני המשפחה תלוי לו בודהה על המראה וצופה אל הבלתי נודע. מה עם הכאב ? משתדלים לא לשתף את הסובבים אותך בכל הרגשות, במילא אין הרבה שמבינים אותך! חיה ואני הולכים לקבוצת תמיכה של הורים שכולים שאורגנה על ידי משרד הביטחון. אנחנו בקבוצה 7 זוגות הורים מהאזור. רק לאחרונה, הקבוצה עברה חוויה מאד מרגשת, משפחת זיו ילדה את בנה – יובל, ויצאה לחופשת לידה. בקבוצת התמיכה אפשר לומר מה שרוצים ומה שמרגישים, כי אני מרגיש שפה כולם מבינים את כולם. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין זאת לעולם. כולם אומרים: "יש לכם עוד שלוש בנות, תתנחמו". הם לא מבינים, שבקטע הזה אני לבד ולא רוצה או לא יכול להתחלק עם אף אחד. היום אני בוכה פחות, אני אוהב לבכות לבד בבית העלמין. שם אני מרגיש חזק, כראיה כל יום שישי אני מבקר את רותם. בקבוצת התמיכה אומרים: שלו היינו יודעים, שהבכי יחזיר את הבנים אזי כל היום ההורים היו בוכים ובוכים. יש לך שעות פנאי? אין שעות פנאי בלב. הלב שלי פצוע עד זוב דם. יחד עם זאת אנו לא מסתגרים בבית. חיה ואני נסענו כבר לחופשה של כמה ימים לאירלנד, אמא של רותם, נסעה עם אחותה, לביקור אצל נבו (בן דודה של רותם) בלונדון. אני בתוקף תפקידי ועבודתי במפעל יוצא לעבוד, לחוץ לארץ, במדינות במזרח הרחוק, תורכיה וארה"ב. יש לך פחד? הפחד שלי הוא שהמשפחה לא תתפרק ובעיקר מהבנות שלא יתרחקו, למרות, שאני משתדל לא להכביד עליהן. אני רוצה ומייחל, שהבנות תמשכנה לבוא הביתה. הבית הזה ימשיך להיות המבצר שלהן. אני חולם כבר, שהבנות מתחתנות ויולדות לנו נכדים ושכולם יבואו הביתה ושיהיה הרבה בלגן ושמח. אני יודע, שאם אני אהיה כל הזמן בדיכאון או ממורמר על כל העולם, אזי הן תפסקנה לבוא הביתה. אני כל הזמן חושב על זה. אבל האחרים לא חייבים לדעת מה על כל הזמן אני חושב. אני רוצה שהבנות ידעו שהחיים ממשיכים, אי אפשר להפסיק אותם אפילו שרותם איננו. אתה הולך הרבה לבית העלמין? כן, אני מבקר באופן קבוע בבית העלמין, כל יום שישי וגם בימים אחרים שמתחשק לי. קשה לי לקבל את זה שרותם נמצא שם. אני בא אליו מנקה את האבן, משקה את הצמחים, מטפל ומנקה את הסביבה. הניקיון היה אחד הסמלים של רותם ואני חייב לשמור על אותם הסממנים. הכי חשוב הוא, שאני יכול להיפתח ולדבר אליו כאילו הוא לידי. אני מספר לו את כל הבעיות שיש לי בעבודה ובבית. אני משתף אותו בכל מיני סודות שלי שרק אני והוא יודעים. בבית העלמין אפשר לספר ולדבר על הכל, והרי אין אוזניים לכותל. השבוע היינו בביקור עם חיה וחזי, אצל טובה וקובה, חברים טובים שחיים ברמת הגולן, לא יודע למה? אבל, לקחתי משם אבן- סלע כמזכרת במיוחד להראות אותה לרותם, היא מונחת היום על גבי המצבה שלו. מה גורם לך להמשיך? אין לי הרבה מילים, החיים חזקים מאתנו. מה זה, כל כך פשוט ללכת ולסיים את החיים? להתאבד? או לגמור בדרך אחרת?. אני יודע שאני נהנה מהאישה, מהבנות, מהמשפחה וכמובן החברים. יש לי רצון עז לראות את כולם מסתדרים לפי הקריטריונים הנהוגים בחברה שלנו. כואב לי נורא, שאני לא יכול לראות את רותם נשוי עם אישה וילדים, אבל יש רגעים שאני מדמיין את זה וזה עושה לי טוב. כרגע הרצון לחיות הוא מעל הכל, אך לך תדע אולי נתבגר ונראה שהעסק לא כל כך חלק אז נשב ונשקול לאן הלאה.