Blackbird fly
New member
יש לי סיכוי? ט
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע/אני אוכל להתעורר להתפכח/אני אוכל עוד לדבר באהבה/על עצמי ועל העיר ועל אישה/ כבר עכשיו אני פחות כועס/וגל שקט של רגש מתפקע/אמא שרה לבן בלילה/אמא כאן לידך כל הזמן/ תמיד פחדתי להשתגע/שהלב יקפא ויתרוקן/אבל עכשיו כמו שאני יושב/יש לי סיכוי להינצל אני חושב (?)" שוכבת במיטה ושומעת את השיר הזה... ושואלת את עצמי, בשיא הרצינות, יש לי סיכוי להינצל? אין בי טיפת אמונה ותקווה שהמצב הזה מתישהו ישתנה ושיש לי סיכוי כלשהו... בטוחה שלא אוכל לדבר באהבה על עצמי, מייחלת לזה שהלב יקפא ויתרוקן כי לא רוצה להרגיש שום דבר, ואמא לא כאן לידי. אני שונאת רחמים עצמיים, אבל באמת שאני כ"כ עמוק בחרא... שלל אישפוזים בכל מחלקה פסיכיאטרית אפשרית, שלל אבחנות, שלל טיפולים נמרצים למיניהם... וזה לא שאני לא עושה כלום, באמת, אני הולכת לטיפול, לוקחת כדורים, שום דבר לא עוזר.. פאקינג חישמלו לי את השכל 20 פעם וזה לא עזר. ואני נותנת הזדמנות, באמת, אני לא נהנית מהמצב הזה, אני רוצה לצאת מזה, אבל לא מצליחה. היה לי פה כינוי אחר, שבמילא כתבתי איתו פה רק הודעה אחת או שתיים, אבל הייתי במפגש האחרון ושם דרשו ממני לשנות את הכינוי... אז שיניתי... מי שיודע מי אני יודע... תמיד פחדתי לכתוב פה כי היו לי פראנויות שמישהו שמכיר אותי יקרא כאן ויזהה אותי, אבל די, אין לי אף אחד לדבר איתו שיבין, הטיפול עוזר אבל רק ל50 דק' פעמיים בשבוע, ואני לבד, כל הזמן לבד, גם כשאני עם חברות אני חייבת להעמיד פנים כדי לא לגרום להן לשקוע בדיכאון יחד איתי. ובכל זאת קצת מקווה שמישהו ישים לב, שמישהו ישאל, שמישהו יתעניין, שלמישהו יהיה אכפת. אבל זה לא קורה. אני לא רוצה להפריע לאף אחד, לא רוצה להיות מעמסה על אף אחד, לא רוצה להיות נטל על אף אחד, לא רוצה להיות עול על אף אחד. אבל אני כן. אני לא רוצה להיות קיימת, רוצה להיעלם, להתנדף, להתאדות. אבל מכריחים אותי להיות קיימת. ומכירות את החלומות האלה בלילות שבהם בולסים אוכל, בזמן שיודעים שאסור, ולא יכולים לשלוט על זה בחלום וזה כ"כ מפחיד? ואז מתעוררים וחשים הקלה. יחד עם תחושת גועל. או שזה קורה רק לי? ו...אוף... אני יוצאת כזאת מפגרת בהודעה הזאת... אני בן אדם דפוק מטבעי אבל מצליחה להפתיע את עצמי כל פעם מחדש. אני מתוסכלת ומיואשת ועצובה ודפוקה ושמנה ורוצה שמישהו יבוא ויציל אותי מהחרא הזה. או שלפחות יעזור לי לצאת, כי לבד אני לא יכולה. ובטח אף אחת לא תגיב. כי זו הודעה ארוכה ומטומטמת. יש פה בנות כ"כ אינטליגנטיות ואני כ"כ סתומה. אני אפילו לא שייכת אליכן... I HATE MYSELF. רק רוצה שמישהו יחבק ויגיד שיהיה בסדר. למרות שלא יהיה. אבל לפחות שיגידו. אין לי סיכוי. פשוט אין לי.
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע/אני אוכל להתעורר להתפכח/אני אוכל עוד לדבר באהבה/על עצמי ועל העיר ועל אישה/ כבר עכשיו אני פחות כועס/וגל שקט של רגש מתפקע/אמא שרה לבן בלילה/אמא כאן לידך כל הזמן/ תמיד פחדתי להשתגע/שהלב יקפא ויתרוקן/אבל עכשיו כמו שאני יושב/יש לי סיכוי להינצל אני חושב (?)" שוכבת במיטה ושומעת את השיר הזה... ושואלת את עצמי, בשיא הרצינות, יש לי סיכוי להינצל? אין בי טיפת אמונה ותקווה שהמצב הזה מתישהו ישתנה ושיש לי סיכוי כלשהו... בטוחה שלא אוכל לדבר באהבה על עצמי, מייחלת לזה שהלב יקפא ויתרוקן כי לא רוצה להרגיש שום דבר, ואמא לא כאן לידי. אני שונאת רחמים עצמיים, אבל באמת שאני כ"כ עמוק בחרא... שלל אישפוזים בכל מחלקה פסיכיאטרית אפשרית, שלל אבחנות, שלל טיפולים נמרצים למיניהם... וזה לא שאני לא עושה כלום, באמת, אני הולכת לטיפול, לוקחת כדורים, שום דבר לא עוזר.. פאקינג חישמלו לי את השכל 20 פעם וזה לא עזר. ואני נותנת הזדמנות, באמת, אני לא נהנית מהמצב הזה, אני רוצה לצאת מזה, אבל לא מצליחה. היה לי פה כינוי אחר, שבמילא כתבתי איתו פה רק הודעה אחת או שתיים, אבל הייתי במפגש האחרון ושם דרשו ממני לשנות את הכינוי... אז שיניתי... מי שיודע מי אני יודע... תמיד פחדתי לכתוב פה כי היו לי פראנויות שמישהו שמכיר אותי יקרא כאן ויזהה אותי, אבל די, אין לי אף אחד לדבר איתו שיבין, הטיפול עוזר אבל רק ל50 דק' פעמיים בשבוע, ואני לבד, כל הזמן לבד, גם כשאני עם חברות אני חייבת להעמיד פנים כדי לא לגרום להן לשקוע בדיכאון יחד איתי. ובכל זאת קצת מקווה שמישהו ישים לב, שמישהו ישאל, שמישהו יתעניין, שלמישהו יהיה אכפת. אבל זה לא קורה. אני לא רוצה להפריע לאף אחד, לא רוצה להיות מעמסה על אף אחד, לא רוצה להיות נטל על אף אחד, לא רוצה להיות עול על אף אחד. אבל אני כן. אני לא רוצה להיות קיימת, רוצה להיעלם, להתנדף, להתאדות. אבל מכריחים אותי להיות קיימת. ומכירות את החלומות האלה בלילות שבהם בולסים אוכל, בזמן שיודעים שאסור, ולא יכולים לשלוט על זה בחלום וזה כ"כ מפחיד? ואז מתעוררים וחשים הקלה. יחד עם תחושת גועל. או שזה קורה רק לי? ו...אוף... אני יוצאת כזאת מפגרת בהודעה הזאת... אני בן אדם דפוק מטבעי אבל מצליחה להפתיע את עצמי כל פעם מחדש. אני מתוסכלת ומיואשת ועצובה ודפוקה ושמנה ורוצה שמישהו יבוא ויציל אותי מהחרא הזה. או שלפחות יעזור לי לצאת, כי לבד אני לא יכולה. ובטח אף אחת לא תגיב. כי זו הודעה ארוכה ומטומטמת. יש פה בנות כ"כ אינטליגנטיות ואני כ"כ סתומה. אני אפילו לא שייכת אליכן... I HATE MYSELF. רק רוצה שמישהו יחבק ויגיד שיהיה בסדר. למרות שלא יהיה. אבל לפחות שיגידו. אין לי סיכוי. פשוט אין לי.