יש לי כמה שאלות

[מאי של כרמית]

יש לי כמה שאלות

בשבוע הבא מאי צריכה לעבור בדיקת עיניים הייתי שמחה לדעת קצת יותר פרטים על הבדיקה עצמה? איך הבדיקה נעשית? מה ההשלכות יכולות להיות? רציתי לדעת אם עוד מרגישים כמוני, כל יום אני עוברת מחדש חרדה לפני שאני מגיעה לפגיה שמא יגידו לי שמאי לא בסדר או שיש לה משהו והמצב שלה התדרדר האם עוד מישהו מרגיש כמוני? אני נמצאת כרגע בשלב שאפילו קשה לי לצאת לאכול בחוץ מין רגש אשמה על איך אני בכלל יכולה לבלות כשהבת שלי נמצאת בפגיה כל פעם שאנחנו יוצאים אני נכנסת למין באסה ולא יכולה להנות האם זה קורה לכם גם? אשמח לתשובות ותודה לכולם

 

[galit של דנה]

../images/Emo91.gifקודם כל תרגעי

בדיקת העניים פשוטה מאוד .האחיות בפגיה מטפטפות שתי טיפות עניים שונות כל 15 דקות שלוש פעמים [כלומר בחישוב פשוט,ההכנה לבדיקה אורכת 45 דקות}.אח"כ מגיעה לה בנחת רופאת העניים עם מכשיר שמבהיל יותר מהבדיקה עצמה ובודקת את האישונים ו...זהו הבדיקה אורכת בדיוק שתי דקות.ואני מקווה שהכל יהיה בסדר אצלכם. אה ועוד דבר אחרי שמשתחררים מהפגיה מוזמנים שוב אחרי חודש נדמה לי לבדיקה חוזרת אבל הפעם במרפאת העניים בבה"ח. [ושוב אותה הבדיקה}. ועכשיו לענייןהחששות שלך יקירתי תני לי רק לומר לך דבר אחד אם לא היית מרגישה איך שאת מרגישה היינו חושבים שמשהו לא בסדר איתך!!! אבל מכוון שאת מרגישה כך את נורמאלית לחלוטין,אין הורה שלא חווה את אותן הרגשות וחששות יתרה מכך אנחנו חששנו מכל צלצול טלפון. אני חושבת שכדאי לצאת ולבלות ,לשמור על שיגרה ושפיות ואפשר תמיד אחרי הבילוי לקפוץ ולבקר. אז שיהיה בהצלחה ותודיעי איך היה

 

[ayelet i]

תשובות... (ארוך...................)

לצערי לא יכולה לענות לך לגבי בדיקת העיניים - כיוון שטרם עברנו. אבל לגבי השאר : אני מוצאת שאני לא חרדה לפני שאני מגיעה לפגיה. כלומר, חרדה ומתח קיימים תמיד - הם אלה שגורמים לי להיות מותשת כל הזמן, גם אם ישנתי שעות ולא עשיתי שום דבר מעייף במיוחד. אבל אין מתח מיוחד לפני הכניסה לפגיה. ניסיתי לחשוב למה : א. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם (חלילה) היה מצבה מדרדר בצורה דרסטית - הייתי מקבלת טלפון מהפגיה... ב. כיוון שאני כל כך חסרת סבלנות לראות את הפרצוץ המתוק שלה, להרגיש אותה, להסניף אותה... כל בוקר מחדש, כשאני נכנסת בשערי בית החולים ורואה מרחוק את בנין הפגיה אני מביטה לקומה הרביעית (שם היא נמצאת) וחושבת לעצמי : "עוד מעט אראה אותה. את הילדה שלי..." - וכולי מתמלאת התרגשות כזו - שמאפילה על המתח והחרדה... ואולי כן קיים בי פחד - כי ברגע שאני רואה אותה משהו בי נרגע... לעומת ההגעה לפגיה העזיבה איומה... ברגע שאני יוצאת מתמלאות לי העיניים בדמעות - ואיך שאני מגיעה הביתה אני בוכה. (פעם הייתי בוכה יותר, היום קצת פחות) בוכה כדי לפרוק את המתח של כל היום, בוכה כי עצוב לי נורא להפרד ממנה... בשבועיים הראשונים לא עשיתי דבר - הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה ובכיתי. כל ניסיון לצאת החוצה היה איום - עלו לי דמעות כשראיתי תינוקות אחרים, כשנכנסתי לחנויות למוצרי תינוקות... אח"כ החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. אני חייבת לנקות את הראש לפעמים. כי הרי איך אועיל לנועם אם אהיה שבר כלי? אז פה ושם אני קובעת עם חברות אחה"צ לשבת בבית קפה או סתם להסתובב. מצאתי שזה עושה לי דווקא טוב. גם מנקה את הראש - וגם מעביר את שעות אחר הצהרים מהר יותר (וכל דבר שמקרב אותי ליום המחר ולמפגש מחודש עם האפרוח שלי - מבורך...) קובעת רק עם חברות קרובות, כאלה שמבינות, כאלה שלא אכפת להם שאדבר בלי הפסקה על נועם (ואחזור על עצמי כמה וכמה פעמים...) נורא נורא קשה לי. איום. אבל באופן מודע התחלתי להעסיק את עצמי בשעות אחה"צ (מכינה לעצמי מטלות דוגמת כביסה, החלפת מצעים... דברים קטנים לכאורה - אלא שעבור מישהי שבמשך כשבועיים לא עשתה דבר מלבד לבכות - זה המון...) משתדלת להתרכז בזמן שכבר עבר, כהוכחה לכך שהזמן אכן עובר. להתרכז בכמה שנועם גדלה, התחזקה, נראית הרבה יותר טוב, מרגישה טוב, מתקדמת... בתקווה שהתקופה הזו תהפוך לחלק מהעבר של הבנות במהרה...

 

[shirar1]

לפי דעתי, וגם לדעת גל ונטע

שהיום כבר יכולים לדבר בשביל עצמם ועדיין עוברים את אותה בדיקה - בדיקת העיניים מאד לא נעימה, אבל מצד שני מאד מאד חשובה וגם לוקחת מעט מאד זמן. כמו שכתבו, בהתחלה מטפטפים כל כמה דקות טיפות עיניים שמרחיבות את האישונים ומאפשרות לרופא/ת העיניים להסתכל אח"כ דרך מכשיר מיוחד על הרשתית. מה שרופאי העיניים בודקים זה שאין צמיחת כלי דם לא סדירה ברשתית (ROP). אם יש צמיחה לא סדירה (וכמעט תמיד אין, לא לדאוג), מחכים שהמחלה תגיע לדרגת חומרה מסויימת ואז צורבים את כלי הדם בלייזר (טיפול בחום) או מקפיאים אותם ב- CRYO (טיפול בקור). הסבר לא מקצועי ועל רגל אחת, אבל מקווה שעזרתי. לגבי רגשות האשמה, זה כנראה חלק בלתי נפרד מההורות, אבל תנסי להשתמש בזמן שאת לא שם כדי לאגור כוחות ולהיות עם יותר אנרגיות בשבילה כשאת כן שם - גם היא תצא מורווחת מאמא שנחה בחוץ. חוץ מזה, מגיע לך, את מרוויחה את זה ביושר!

 

[אורן של איה]

כרמית

הבדיקה באה לגלות האם התרחשה התפרצות של כלי דם בעין. זוהי תופעה שכיחה אצל מקבלי חמצן (יותר מדי וגם פחות מדי) ובשלבים הראשונים ניתן לתפוס המחלה ולעצור אותה. כמובן שאם לא עושים את זה הנזק הוא פרמננטי. לתופעה קוראים ROP ריינו אופטי אוף פרימטוריטי (או משהו כזה). גם אם אין בעיות, בודקים כל שבועיים כי זה מאוד זמני. גם אחרי שתשתחררו (ב"ה) תלכו לעוד המון בדיקות עיניים ואחרות. אבל, פרה פרה... בנוגע לתחושות, אין דרך לעבור את זה כמו בני אדם. התפקוד צריך להיות מכסימלי בתנאים זוועתיים. אני מקווה שמאי תבוא הביתה במהרה... אם תרצי לשאול שאלות- הכל, ובכל שעה... שיעבור בשלום, אורן