יש לי חברה
שמיום שעמדה על דעתה (למעשה – כמעט מהיום שבו עמדה בכלל) הכניסה לה אמא שלה לראש שתמיד תמיד צריך ללבוש בגדים תחתונים הכי יפים. כי מה יקרה אם פתאום היא תצטרך להגיע לבית חולים ? פולניה. נו, בטח. חברתי הרחיבה אחר כך את העניין למה יקרה אם היא תפגוש פתאום רופא בכלל. אבל זה שייך לסרט אחר. אתמול, בעיצומן של הכנות לחג, נזכרתי ששכחתי איזה משהו חיוני לגמרי, משהו שהוא מסוג הדברים שהבעל שלי לא יכול לקנות, גם עם הוראות הכי מדוקדקות בליווי איור, מפה וזמר. שלפתי עצמי, ככה כמו שאני, מבין הסירים (לא לרחם. אני שקועה בהם רק כשאני ממש רוצה ואוהבת) וטסתי למרכול הקרוב, כשגורם הזמן נושף בעורפי בחוזקה מעצבנת. במיומנות של עכבר ריחפתי במהירות למקרר המתאים, וכאן, כשכל מה שרציתי זה לפגוש חלקים של איזה משהו שהיה פעם חיה חיה, נעמדה מולי, עם חיוך ענק של שנה טובה, אשתו של אחד האקסים שלי. בשלב הזה לבי הוסיף פעימונת או שתיים. מה, לכל העזאזלים, היא עושה במקום הלא-צפוי-מבחינתה הזה ? בדיוק כשחשבתי שיצאתי בנזק מיזערי, צהלה המכשושה : בואי. את חייבת להגיד שנה טובה למיסטר אקס, שנמצא באיזור היינות. הוא נורא יכעס עלי אם לא אביא אותך. (כאילו מה ? זה איזה מעשה טוב שאני צריכה לעשות בשבילה, לכבוד השנה החדשה ?). בהיעדר תרוץ סביר נגררתי אחריה, כשאני מסננת בשפת ישמעאל קללה לעבר החולצה המעצבנת שישבה על פלג גופי העליון וריח הבצל (מזל שלא התעסקתי עם דגים) שדבק בידיי. שם, על יד המרלו, היה רגע מרוכז (אינטימי ! בחיי שאינטימי !) של נישוק-חיבוק-נישוק. (שיט ! ואפילו טיפה של בושם לא הזלפתי !). וזה לא שאני מקפידה או מטופחת במיוחד. למעשה די להיפך. וזה ממש לא נורא ואין לזה שום משמעות ואני חותמת כאן ועכשיו, בראשי תיבות ובחתימה מלאה ובשבעה עשר עותקים, שאלו תהיינה כל צרותינו. א ב ל הרגשתי ח-ר-א ! צופיה. לא נורא , לא נורא אבל - לא עוד !
שמיום שעמדה על דעתה (למעשה – כמעט מהיום שבו עמדה בכלל) הכניסה לה אמא שלה לראש שתמיד תמיד צריך ללבוש בגדים תחתונים הכי יפים. כי מה יקרה אם פתאום היא תצטרך להגיע לבית חולים ? פולניה. נו, בטח. חברתי הרחיבה אחר כך את העניין למה יקרה אם היא תפגוש פתאום רופא בכלל. אבל זה שייך לסרט אחר. אתמול, בעיצומן של הכנות לחג, נזכרתי ששכחתי איזה משהו חיוני לגמרי, משהו שהוא מסוג הדברים שהבעל שלי לא יכול לקנות, גם עם הוראות הכי מדוקדקות בליווי איור, מפה וזמר. שלפתי עצמי, ככה כמו שאני, מבין הסירים (לא לרחם. אני שקועה בהם רק כשאני ממש רוצה ואוהבת) וטסתי למרכול הקרוב, כשגורם הזמן נושף בעורפי בחוזקה מעצבנת. במיומנות של עכבר ריחפתי במהירות למקרר המתאים, וכאן, כשכל מה שרציתי זה לפגוש חלקים של איזה משהו שהיה פעם חיה חיה, נעמדה מולי, עם חיוך ענק של שנה טובה, אשתו של אחד האקסים שלי. בשלב הזה לבי הוסיף פעימונת או שתיים. מה, לכל העזאזלים, היא עושה במקום הלא-צפוי-מבחינתה הזה ? בדיוק כשחשבתי שיצאתי בנזק מיזערי, צהלה המכשושה : בואי. את חייבת להגיד שנה טובה למיסטר אקס, שנמצא באיזור היינות. הוא נורא יכעס עלי אם לא אביא אותך. (כאילו מה ? זה איזה מעשה טוב שאני צריכה לעשות בשבילה, לכבוד השנה החדשה ?). בהיעדר תרוץ סביר נגררתי אחריה, כשאני מסננת בשפת ישמעאל קללה לעבר החולצה המעצבנת שישבה על פלג גופי העליון וריח הבצל (מזל שלא התעסקתי עם דגים) שדבק בידיי. שם, על יד המרלו, היה רגע מרוכז (אינטימי ! בחיי שאינטימי !) של נישוק-חיבוק-נישוק. (שיט ! ואפילו טיפה של בושם לא הזלפתי !). וזה לא שאני מקפידה או מטופחת במיוחד. למעשה די להיפך. וזה ממש לא נורא ואין לזה שום משמעות ואני חותמת כאן ועכשיו, בראשי תיבות ובחתימה מלאה ובשבעה עשר עותקים, שאלו תהיינה כל צרותינו. א ב ל הרגשתי ח-ר-א ! צופיה. לא נורא , לא נורא אבל - לא עוד !
